א.
חוטב העצים קם בבוקר, בחושך, ויצא לעבודתו, לחטוב עצים.
הוא הביט בשני ילדיו הקטנים הישנים, זקף את צווארון מעילו ויצא.
כל היום חטב עצים.
בערב החל את דרכו הארוכה לביתו.
כשנכנס חיכתה לו צלחת מרק מכוסה במגבת ליד האח.
הוא הוסיף עצים לאח, שכמעט כבתה בה האש, וישב לאכול.
רחץ את צווארו ופניו במעט מים חמים וסבון, ונכנס למיטה הרחבה, לישון.
חוטב העצים קם לפנות בוקר, כשעה לפני הזריחה. גופו הגדול אטי
וממאן. רועד בלבניו הארוכים, מדשדש אל האש הגוועת באח ומוסיף בולי עץ.
לפעמים הם היו רעבים. גם מגפיים חדשים לא היו בתחילת כל חורף,
אבל בביתו של חוטב העצים מעולם לא חסרו עצים להסקה. חם היה תמיד.
בגדי העבודה הקשויים מזיעה ושמן מסורים. מגפיו הגדולים התגעגעו לילה
שלם אל צורת רגליו הכבדות.
חוטב העצים לקח את תיק האוכל שהכינה לו אשתו, עצר את עולמו לכמה
שניות להביט בילדיו שעוד לא התעוררו ויצא אל החוץ, אל פתיתי השלג הזועפים באויר,
אל פנסו הנאמן. יצא לחטוב עצים.
כשחזר, ילדיו כבר ישנו. גם אשתו.
חוטב העצים הוסיף בולי עץ לאח וישב לאכול את ארוחת הערב שהייתה
מונחת עבורו לידה, מכוסה במגבת.
סיים לאכול, ובדרכו אל כיור הכלים, העיף מבט בבנו הקטן, הישן, שוכב
לצד אימו ואחותו במיטת העץ הרחבה, הכבדה, היחידה שהייתה בביתם, נצחית כמו היער
שבחוץ, עומדת במקומה הקבוע מזה שנים ארוכות.
לפני שלבש את לבניו האפורים, הארוכים, הנקיים, רחץ את פניו וצווארו
במעט מים פושרים וסבון. כך, כשזקנו העבה, החום, הפרוע, נוטף מים אל האגן,
עמד בראש מורכן וחשב.
על מה חשב חוטב העצים?
ראשית הוא חשב על הפצע שבגב כף ידו. שבב עץ זעיר חדר אל העור ואתו
חיידקים חורשי רעה. מיד כשנפצע שפשף חוטב העצים את הפצע הזעיר באפר מדורה, כמו
שעשה תמיד, כמו שלימדו אביו. אלא שיום למחרת הזדהם הפצע. עכשיו הייתה ידו
נפוחה וחמה. חום המבשר רעות.
לאחר מכן חשב חוטב העצים על טיפה.
מדוע הטיפות תמיד עצובות?
ואז חשב על סכום הכסף שהוא חייב לסוחר הבשר וליבו התכהה.
מדוע הן עצובות? הן של גשם קר או של דם. או דמעות.
הטיפה אינה עומדת בפני עצמה. היא רק צורה של חומר. והחומר ממנו היא עשויה הוא שליח
צרה. גשם, דמעות ודם.
וצורת הטיפה, גם היא אינה עומדת בפני עצמה. הדמעה לבסוף תנשור, תתנפץ על מפת
השולחן. טיפות הגשם יחדלו ממעופן ויהיו לבוץ על דרך העפר ובו תעבור
עגלתו הכבדה של סוחר הבשר. והדם? ובכן, הדם לבסוף יישפך, או יתאלח, וכף היד תיכרת,
ובכך יבא הקץ על הכל.
ואז טיפות הגשם לא יתנפצו על רעפים, אלא על בגדיהם הקלים של ילדיו,
והדמעות יתנפצו אל שלולית הבוץ, שהרי המפה, והשולחן שתחתיה ימצאו את דרכם לבית
העבוט. והדם? ובכן, הדם יישפך לבסוף.
חוטב העצים נכנס למיטה חרישי. העלה את גופו הגדול, החזק, על רקמותיו
הכבדות, הסיבייות, אל המצעים. דחק את עצמו וגישש את דרכו אל בנו הקטן, הישן. אל
עורו הלבן, השקוף, אל שערו הקצוץ, הדוקר, אל ריח הלחם של נשימתו.
חיבק אותו מגבו והחל לוחש לאזנו.
סיפר לו על כל הדברים הילדיים שקרו לו היום. על הקיכלי שליווה אותו,
על בהרות השמש הפראיות, על שירי הערש ששר לו אביו בחלומו בזמן שנרדם בהפסקת האוכל.
חוטב העצים לחש לבנו הקטן את השיר שלימד אותו מוכר הקטניות בעגלתו הקטנה,
הקלה מהאוויר, הרתומה בחיבה לסוס זקן, לפני שנים רבות, כשחוטב העצים היה ילד
בעצמו. השיר היחיד שהוא הכיר.
הַשֶׁמֶשׁ שׁוֹקֵעַ הַרְחֵק מִן הָעִיר
לֹא אֵלֵינוּ חִיְּכָה בַּת זְקוּנָיו
הַכְּתֻמָּה
לֹא עָלֵינוּ יָגֵן עֹז מִצְחוֹ הַבָּהִיר
כֵּס מַלְכוּתוֹ רֵיק כְּעַיִן שְׁתוּמָה.
אֶל אֵם הַיָּמִים, אֶל חֵיקָה הֶעָמֹק
הוּא קָרֵב. חֲצוּיִים הֵם בְּקֶרַח ושְּׁכוֹל.
הוּא שׁוֹקֵעַ – לֹא לָנוּ הָאוֹר הַנָּמוֹג
הַנִּפְרָד אֵינְסוֹפִית כְּגַלִּים מִן
הַחוֹל.
יאן, אהובי, מה למדת היום בבית הספר?
יאן, מה הכינה לך אימא לארוחת צהריים?
יאן.
וכך נרדם חוטב העצים, כשבנו החם עטוף בגופו.
איש מהם לא שיער לעצמו שהם, האב ובנו, חולמים במשותף את אותם
החלומות, אלו ששניהם לא יזכרו למחרת.
כבכל בוקר, מצא הילד לידו במיטה מצע של עלי אשחר ונסורת. כשנרכן אל
צידו, הריח הילד, כבכל בוקר, שרף אורן, זיעת גברים ותבלינים.
באחד הימים, כשחוטב העצים הלך לתקן את גרזנו שנסדק אצל הנפח,
חלף על פניו בנו בריצה.
ב.
את הגיוס הרשמי שלי לצבא המלכותי השבדי עברתי בתחנת הרכבת.
נציג השלישות הצבאית ישב אל שולחן העץ הנמוך. ושאל אותי על חיי. רשם הכל
בניירותיו הלבנים.
"שם פרטי?"
"יאן"
"שם האב?"
"לאימי קוראים מרים."
ישבתי במדיי החדשים ובנעליי הלוחצות והמתנתי לרכבת שתיקח אותי למלחמה, לפינלנד.
ישבתי על ספסל העץ בתחנה. לידי התיישב חוטב העצים. גדול כדוב. שותק כסלע.
חשבתי לעצמי, לאן נוסע חוטב העצים, מחזיק את גרזנו הגדול בין רגליו, ללא מזוודה,
מביט למרחק אל פסי הרכבת?
כשהגיעה הרכבת, הרגשתי את כפו הגדולה של חוטב העצים מונחת על כתפי.
שקטה. כבדה כשלג על רעפים.
פניתי אליו מופתע.
גם כשישב על ספסל העץ לידי, עדין היה גבוה ממני בראש.
הוא הביט למרחק. אל המקום שבו אבדו פסי הרכבת בערפל ובשלג.
ידו המונחת על ניצב הגרזן רעדה. הוא הושיט לי אותו. את ניצב הגרזן.
"קח", אמרו עיניו הכחולות.
אז הושיט חוטב העצים את ידו הגדולה, החמה, אל פניי, כיסה את עיניי, והכה בי הריח.
הרגשתי על אזני את זקנו החום, הגדול, ושמעתי לחישה:
הַשֶׁמֶשׁ
שׁוֹקֵעַ הַרְחֵק מִן הָעִיר
לֹא אֵלֵינוּ חִיְּכָה בַּת זְקוּנָיו
הַכְּתֻמָּה
לֹא עָלֵינוּ יָגֵן עֹז מִצְחוֹ הַבָּהִיר
כֵּס מַלְכוּתוֹ רֵיק כְּעַיִן שְׁתוּמָה.
אֶל אֵם הַיָּמִים, אֶל חֵיקָה הֶעָמֹק
הוּא קָרֵב. חֲצוּיִים הֵם בְּקֶרַח ושְּׁכוֹל.
ברכבת המתחילה לנוע, פני לחלון, שתי ידי שעונות על ניצב הגרזן,
מלמלתי לעצמי בתימהון, בלי קול:
הוּא
שׁוֹקֵעַ – לֹא לָנוּ הָאוֹר הַנָּמוֹג
הַנִּפְרָד אֵינְסוֹפִית כְּגַלִּים מִן
הַחוֹל.
שני הבתים הכתובים למעלה הם מתוך השיר "השמש שוקע הרחק מן העיר" מאת עינה לקח
ברשותה שיניתי שם חצי שורה.
רשומות
