לועסת את עצמה

"תפסיק תפסיק.   תפסיק."

היא נחלצה ממני אספה על עצמה את השמיכה והתיישבה במיטה.

"מה קרה?  הכאבתי לך?"

"זה לא עובד בשבילי, אני נורא מצטערת. אני כל הזמן בהרגשה שאתה מתייחס אלי כאל אובייקט מיני"

"איך היית רוצה שאתייחס אליך כשאנחנו מזדיינים? כמו לביוגרפיה של לובה אליאב?"

"תפסיק עם הציניות הדוחה הזאת"

"אוקי. אז בואי נגיד ככה: אין לי מושג על מה את מדברת"

היא שותקת קצת ולועסת לעצמה את הבוהן כמו שהיא עושה לפעמים.

"אני לא משהו חם ורך שאתה יכול להשביע בו את הדחפים שלך"

"חייב להגיד לך שאני די מאוכזב לשמוע את זה. זו האמת".

"ועוד משהו" היא גמרה את הבוהן ופונה לקמיצה "תפסיק להכות אותי"

"סליחה?"

"סליחה סליחה. עוד פעם אחת אתה מכה אותי אני אורזת בחמש דקות ויותר אתה לא רואה אותי"

"את מתכוונת לספאנקינג??"

"נו.  אל תעליב את האינטיליגנציה שלי.  זה שאתה קורא לזה בשם אחר לא עושה לי הרגשה טובה יותר.  אלימות היא אלימות"

"תקשיבי, זה היה פליק קטן, הייתי בטוח שתיהני מזה"

"בטח שהיית בטוח.  ברור.  יש לך שערות על החזה לא?  אז תרשה לי לחדש לך  - לא.  אני לא נהנית כשמכים אותי"

"בסדר"

היא שותקת קצת בזמן שהיא לועסת את עצמה.  

"בסה"כ אני שמחה שאנחנו מדברים. זה קשור למעגל האחיות שלי. במעגל  אנחנו עושות בעיקר המשגה.  אנחנו לא הולכות לשרוף שום דבר ובטח לא לנקוט אלימות. אנחנו בסה"כ מדברות על הדברים כפי שהם באמת. ממשיגות את העולם שבו אנו חיות"

אני רואה לאן זה לא הולך. ירד לי סופית.  בשלב הזה אני כבר מתחיל לחפש את התחתונים שלי.

"ואני מבקשת ממך לא להחפיץ אותי. פשוט כמו שזה נשמע"

"מאה אחוז.  מפסיק להחפיץ"

"נורא בוגר בחיי.  אני יודעת שאתה מעל זה, ואין לך מושג מה זה 'להחפיץ'.  בטח שלא, מה זה נוגע לך, המפרנס הראשון?  אז רק שתהיה מודע למה שאתה עושה, כשאתה מעמיד אותי על ארבע, אתה מחפיץ אותי"

"סבבה" אני נורא צריך פיפי  "אין דוגי סטייל. מת. איך לא חשבתי על זה קודם, זה בטח גם נורא פוגעני כלפי בעלי הכלבים. רק שלא ישמעו ב SOS מה שאנחנו עושים"

"אני לא אומרת שאין דוגי סטייל. למה אתה תמיד הופך אותי למכשפה?  אני רק אומרת, שהכל זה ענין של סגנון"

"סגנון"

"כן. לא ייקרה לך כלום אם פשוט תשאל אותי קודם.  כאדם המכבד אדם, האם אני מוכנה לעבור לתנוחת 'האדם המחפש'"

"אם הגענו לשלב הזה במערכת הארוטית שלנו, אני כבר מעדיף לסמס לך את הבקשה הזו"

"תסתכל עליי, אני מתה מצחוק. בחיי שאתה קורע.    אתה בטוח שיש רק אמת אחת, ויש לה זין, נכון?"

"בטוח?  תראי,  אני הבחור הזה שלפני עשרים דקות קיווה לשמוע אותך גונחת מרוב שנעים לך, ובמקום זה אני מקבל הרצאה על המהפכה המגדרית.  אז בנוגע ל'בטוח' - אני לא בטוח בכלום"

"אני נורא מצטערת. אבל אני במקום אחר.  אתה אולי לא שם לב, וזה נראה לך הדבר הכי טבעי בעולם,  אבל כשאתה משתמש בביטוי כמו "לשמוע אותך גונחת מעונג"  אתה חלק מעולם שלם שמדכא את המגדר שלי.  זה לא פחות מפאשיזם.  סליחה שאני מתעקשת לדחוף לך את האמת העירומה לפרצוף"

אני מת לפיפי,  ואין לי שום כוונה לריב איתה כשהיא במצב כזה.  אבל זה לא עוזר לי:

"מה נדמה לך שאתה עושה כשאתה מלטף אותי?"

"לענות לך?"

"למה, זה למטה מכבוד אדוני זכר האלפא?"

"אוקי. אוקי.  עד היום, אני חייב להתוודות, לא הקדשתי לנושא הליטופים הרבה מחשבה. זה היה אקט שהיה שייך למשפחת המחוות הספונטניות.  בתור אחד שדי נהנה שמלטפים אותו אנשים עם ציצי, חשבתי לתומי שזה הולך לשני הכיוונים"

"זה לא"

"טוב.  לא מלטף אותך יותר.  אני חייב פיפי"

"לא. אל תלטף אותי.  תלטף את הכלב  החרש והמצורע של השכנה שנדלקת עליה. תלטף ארנבות בפינת ליטוף. תלטף אבטיחים בסופר.  אבל אני לא מוכנה לזה יותר. בכל פעם שאתה מלטף אותי, וכאילו עושה לי נעים, אז תדע לך שאתה משפיל אותי"

"טוב"

"אתה יכול להגיד טוב עד מחר, אבל הפעם הזאת אתה תקשיב לי עד הסוף.  כשאתה מלטף אותי, אתה הופך אותי לחתיכת בשר.  אתה עושה ממני סוסה יפה שאתה רוצה לקנות. כלבה גזעית שאתה מעריך"

"דווקא כלבה גזעית מדליק אותי, כיוון טוב"

"אתה מוריד אותי לרמה של חפץ. של חתיכת אישה לזיין אותה. כל אישה.  איפה אני בסיפור הזה?  איפה מי שאני באמת?  אתה לא יכול לייחס כזו חשיבות לפנים הירך שלי בלי שזה יבא על חשבון דברים אחרים. אתה חייב להבין, פעם אחת ולתמיד, שמאחורי השדיים שלי יש בנאדם עם נשמה.  יש זולת. אני זה לא הגוף שלי"

"בסדר.  אבל אני באמת חייב ללכת להשתין שנייה"

"ברור. למה אני לא צריכה פתאום להשתין בעיצומה של מציצה?  ואני לא מאמינה על עצמי שאני משתמשת בז'רגון המיליטרסטי-גברי הזה.  בטח שבא לך להשתין עכשיו.  הרי את הזוגיות שלנו מנהל הזין שלך.  תמיד זה היה ככה, לא? כמה נוח.  עד שיש לי משהו אמיתי להגיד, משהו שאוי ואבוי, טיפה ישקשק את העולם היציב והנחרץ שלך,  אז בטח שהחבר הקטן שלך נחלץ לעזרתך"

"אז תסיימי. אני מחכה"

"ואתה תוקפני.  תזכור את זה כשאתה מדבר עם החבר'ה שלך על יחסים וחברות וכל  הפסאדו רוחניות שלכם. תוקפני"

"אני תוקפני?  ממתי זה?"

"מתמיד"

"את יכולה לתת לי דוגמא לזה שאני תוקפני?"

"דוגמא?  דוגמא??  בחיי שאתה טוב.  אין פה שום דוגמא לתת, אני מדברת על כל מה שאתה. על הזין שלך"

אני מעדיף לשתוק עכשיו בזמן שהדיאלוג שלנו זוקף צווארון ועובר את הגבול מהמוזר אל הפסיכוטי.

"כן. תוקפני. תגיד לי, מה יש לך עם כל הזיקפה הזאת?  זה נראה לך משהו מזמין?  זה נראה לך משהו מאפשר?  זו הרי חנית שמחכה לראש הכרות שלי שיתנוסס עליה.  זה הרי פרימיטיבי ברמות שאי אפשר לתאר. מה אתה עומד מתנוסס לשמיים? מה זו השחצנות הזו? את מי אתה בא להפחיד עם הנבוט הזה? אותי?  את האישה שאתה אוהב?    זה הכל פחד.  אתה מונע מפחדים.  אתה חושב שנשים שונאות אותך ורוצות לסרס אותך, אז אתה תוקף. תוקף!  לרגע לא עברה לך בראש המחשבה שלפגוש את הדבר הזה בחושך, זה קצת קצת - מפחיד?  מה, באת לאהוב אותי או לבשל אותי בסיר גדול? בא תאהב אותי. בא נראה את האדם שבך פוגש את האדם שבי. נשמה לנשמה. בלי המקל הזה שאתה מתחבא מאחוריו"

אוקי. השלפוחית המתפוררת שלי ירדה למקום השני בסדר העדיפויות.

"בסדר. בסדר. לדעתי את מגזימה, ובגדול.  אבל את יודעת מה?  אני זורם איתך.  מה היית רוצה שיקרה? איך את מדמיינת את היחסים הגופניים בינינו?"

היא נאנחת. "אני לא במקום של לתכנן תכניות. אני חולקת איתך רגשות שלי.  היופי שלי הוא פנימי. הייתי רוצה שתתייחס אל הגוף שלי כאל כלי הרכב שבו נוסעת הנשמה שלי. כן. יש לי יופי פנימי, הוא מקסים, הוא מרגש. הייתי רוצה שתתבונן בו"

קמתי. ניגשתי לאסלה וכיליתי בה את זעמי.

משם הלכתי למטבח, לקחתי מהמגירה של הסכום את סכין הלחם. הסתכלתי עליו  והחזרתי אותו למקום.

לקחתי במקומו מהמגירה השנייה את הסכין הגדול של האבטיחים.

פתחתי לה את הבטן, אבל כמו שצריך. קצת למטה מהפופיק ועד התחלת הצוואר.

קצת ריווחתי את השסע הזה, הדלקתי את מנורת הקריאה והתכופפתי להציץ בפנים.

"את יודעת מה?"  צעקתי, כי לא הייתי בטוח שהיא שומעת.

"זה באמת מקסים".

דרו ברימור, צלם מריו סורנטי, 1996.  תודה להר הקסמים.