רשומות
לעולם איני מתקן מה
שאני לא חייב. מה שאינו חיוני לחלוטין. זה לא עיקרון, אלא תיאור של המציאות. כך
אני מנהל את חיי. מכשיר טלפון קווי של "בזק" שאינו מתפקד אך מונח על
השיש במטבח, שריד לחובה קדומה, כירת גז בת ארבעה ראשים, מתוכם שלושה סתומים, ושעל
מנת לפתוח את ברז הגז האחראי על הלהבה האחרונה שנותרה מתפקדת, נדרש המפעיל
למיומנות סבוכה ואמונה בריאה בנסים.
השלט הרחוק של המזגן
אינו פועל. הפעלת המזגן נעשית בעמידה על
קצות האצבעות ולחיצה על כפתורי המזגן עצמו, החפים מכל כיתוב. כיוון הטמפרטורה או עצמת המאוורר במזגן הוא,
כמובן, בגדר געגוע. גם השלט הרחוק של נגן ה-D.V.D לא מצליח לשלוט בתפקודי המזגן, שלא לדבר על שליטה בתפקוד כל שהוא
מאלה של הנגן עצמו. אני בוחר לא להכביר מילים על מערכת הסטראו שחדלה לתפקד אי שם
בשלהי שנות התשעים, ושאותה סילביה מנקה באדיקות פעם בשבוע.
וזהו. מעבר למצבת נורות
ליבון תקינות העומדת על שבעים אחוז בממוצע בכל רגע נתון, הויטרינה אשר לפתיחתה
נדרשים שני אנשים, טפטפות העציצים הפרוצות, מתקן הניאגרה בשרותים המקפיד באדיקות
על זרזיף מים קבוע, והמגירה האמצעית בשידת
הילדים שלא נפתחת מזה חצי שנה, מלבד אלה פירטתי את כל הדברים שאינם מתפקדים בבית.
מצד שני, בתוך המגירות
שבכל זאת נפתחות, ועל גבי מדפי הארונות התקינים, נמצא בביתי שלל חפצים, כלים
ומתקנים. בהערכה גסה, במחצית מהם לא נעשה שימוש אחד ויחיד מעולם. מעבר לזה, אם אבחן כל אחד מהם בנפרד, לא אצליח להבין איזו מחשבה מקורית
להחריד בחרה לקשור אותו לחיי. הפירוט יהיה מייגע.
מספיק לי להיזכר בדלת ארון הצלחות הנפתחת ומאחוריה מחייכים אלי מקדמת המדף
שלושה תרמוסים מפלסטיק, ולידם, נמוך ומבויש, כלי נירוסטה לרוטב.
חשבתי על היחס הנוח בין
חיי לבין הדומם בביתי, בעודי מחטט בספרייה ומחפש את הקומלוג.
הסופר האמריקני דן
סימונס כתב בתחילת שנות התשעים של המאה
הקודמת את הקאנטוס של "היפריון".
סדרת מדע בדיוני נפלאה בת ארבעה כרכים. הסדרה נפתחת בסיפורה של משלחת עולי
רגל לכוכב "היפריון", המבקשת לבקר בקברי הזמן ולפגוש את השרייק
הנורא. מיד עם תחילת הסיפור מתוודע הקורא
אל הקומלוג. הקומלוג הוא מתקן או תפקוד המקשר בין אדם לבין רשת מידע חיצונית. ניתן
לחשוב עליו כעל טלפון נייד המחובר לאינטרנט בעצמת תקשורת שאינה מוכרת לנו.
סימונס לא מטריח עצמו
בהסברים ותיאורים של אותו מתקן. בדרך
אגבית הוא מציין את הקומלוג בשמו בלבד, כאילו סימונס עצמו היה בן התקופה, והקומלוג
הוא ישות המובנת מאליה. שאלה כמו:
"מה זה קומלוג?" היא בלתי סבירה. שאלה שאין לה מקום.
קיימות שאלות כאלו,
שאין לשאול אותן. אני יכול, למשל, למצוא את עצמי עומד ליד המצנם, וממתין לקלי
שינתר בעליצות לאוויר העולם, שחום ומלא חיים.
בעודי נוגס בתאווה במאפה הפריך, מתחילים להתגנב אל לבי ספקות. סימן שאלה
בגוון עמוק של ארגמן מתקדם אל שולי התודעה, וראשו הקשתי טובל בענני סערה טעונים.
"מניין מגיע
החשמל?" אני שואל את עצמי, ומכאן
המרחק לשאלה הבאה הוא קצר: "מה זה בכלל חשמל?"
אני נוטש את פרוסת הקלי
הנגוסה על השיש, מפרק בעזרת מברגון את מכסה השקע ומאיר לתוכו בפנס. לא מסופק בעליל, מקרב את אזני אל השקע החשוף,
מקשיב בדריכות, בעוד שאלת האֵם, השאלה האמתית מהפכת הקרביים חופרת את דרכה החוצה
כתולעת דרך קליפת ההכרה שלי: "האם כל זה אמתי? מי הם שנטעו בלבי את האמונה התפלה בדבר כוח
מסתורי הזורם בערוצי נחושת חבויים בקירות וקראו לה 'חשמל' "?
הרגע שבו אני זונח את
הקלי על השיש להתקרר כגופה, הוא הרגע שבו נהפכים סיבה ומסובב, רגע הכפירה בעיקר ובו אני נושק שלום לשפיותי.
כך שאין מקום לשאלה:
"מה הוא 'קומלוג' ". הוא פשוט שם ותפסיק לבלבל את המוח.
במאה העשרים ושמונה
מהות המדיה המתווכת בין ה מ י ד ע לבין האדם היא חסרת חשיבות לחלוטין. מי שיתעקש
יוכל לקרוא לה "קומלוג" או "המכשפה
סטיבְצנון-חדווה השלישית" לפי טעמו. חסר חשיבות.
וכך, משלחת עולי הרגל
אל קברי הזמן חיה את חייה. כאשר הם צריכים מידע לגבי הטופוגרפיה של הכוכב
"היפריון", הם מקבלים אותו דרך הקומלוג. הם אינם מבקשים, או שואלים את
המידע. הם אינם מחליקים אצבע על מסך מגע. ה מ י ד ע מתממש בתודעתם, טבעי כנשימה.
בעולם
"היפריון", האם קיימים אנשים העובדים באיסוף ותחזוק ה מ י ד ע ?
כנראה שלא. האם שוכנות אי שם מכונות מסתוריות האוגרות ומזרימות את ה מ י ד
ע? אולי. חברי המשלחת לא ראו בעיניהם
מכונה שכזו ולא שמעו מעולם על מישהו שעובד בחוות שרתים ענקית שכזו. יתרה מזאת, השאלה מעולם לא עלתה על דעתם. כמו
בזרם החשמל שבו אנו משתמשים באופן יום יומי מבלי לחשוב עליו, כך ה מ י ד ע עבור
בני המאה העשרים ושמונה פשוט "שם".
קצת נסחפתי, אני מודה.
סימונס לא הלך כל כך רחוק. בשלב מסוים לקחתי את הרעיון שלו עוד שני צעדים קדימה.
סיפרתי שחברי המשלחת אינם מחליקים אצבע על מסך, אינם מבקשים את המידע, הוא מתממש
מאליו. השתמשתי בדימוי "טבעי כנשימה" כדי לתאר את הגישה שלהם אל ה מ י ד
ע. הספר של סימונס גרם לי לחשוב הלאה, על עתיד
בעולם ללא-גרגר-אבק שבו פועלת טכנולוגיה עילאית. אחרת, עצמאית לחלוטין אשר מתחזקת
ומפתחת את עצמה. טכנולוגיה המפעילה סוכנים
השוכנים בתודעה שלנו. רובצת חרישית כנמרה
מאולפת, מוכנה לשרת.
לב הדברים הוא הרעיון שבעתיד לא נהיה מודעים לקיומה
של הטכנולוגיה הזו.
מנגנון המוטמע בראש
האנושי והוא אינו מודע אליו.
כפי שאמרתי, לא לכך
התכוון סימונס. אני יודע את זה כי הוא כתב
על הקומלוג. נתן לו שם. חברי המשלחת אכן היו מודעים לקומלוג, שאם לא כן
שמו לא היה מופיע בספר.
וגם אנחנו, אנושיים
כמותם, מודעים לכל מה שקראנו לו בשם. מחברים מילה לכל מה שאנו מבקשים להכיל
בהכרתנו, ועיוורים כחפרפרות לכל השאר. לכל
יתר ה ד ב ר י ם הרוחשים בתוכנו, סביבנו, בממדים רביעיים
ומעלה. כל אותן רוחות רפאים שקופות, נמוגות אל הצל, ללא מילה בשבילן שנוכל לאחוז בה.
מתי זה יקרה לנו? מתי
נהיה אנשים אשר טכנולוגיה ארוגה בתוכם, והם אינם מודעים לה?
התשובה שהיא כמעט הטובה
ביותר על השאלה הזו היא חזרה על השאלה - "מתי זה יקרה לנו?"
והתשובה הטובה ביותר
היא: "על מה לעזאזל אתה מדבר?"
הטכנולוגיה תטמיע את
עצמה בנו, בחסות הכתם העיוור של ההסתגלות האנושית. לאט אבל בטוח. אי אפשר יהיה
לקרוא על המהפכה הזו בספר היסטוריה, מפני שברגע שנקרא על אותה רוח רפאים שאיננו
מודעים לה, מיד נתחיל לחפש אותה מתחת לכל הרהיטים.
ובכל זאת, מתי? בכל זמן ובאף זמן.
אולי היא כבר שם.
ליאור אומר שלפעמים הוא
מעדיף את חברת הדגים שלו על פני זו של בני אדם.
הוא ואני יושבים מחוץ
למכולת באוניברסיטה, אוכלים צהריים של קרואסון בגלוטן. "לגבי רובם בכל אופן" . כך הוא אומר.
התנהלות חברתית היא בשבילו התמודדות בשדה קרב לא מוכר. "למה אני צריך להיות
נחמד לאנשים שאני לא מכיר? זה משגע אותי. אני לא טוב בזה. אני יכול לנהל ניסויים,
לפרסם מאמרים, בזה אני טוב"
ליאור אומר שספסלי האבן
הנטושים ליד המכולת של האוניברסיטה הם המקום החביב עליו. אף אחד שהוא מכיר לא עובר כאן. "לפעמים אני מוזמן לאירוע רב משתתפים.
הרמת כוסית או קבלת פנים. בשבילי זה מעמד נורא. אני סובל החל מרגע קבלת ההזמנה ועד
שאני חוזר הביתה"
ליאור הבין שאנשים הם
הפרעה בדרכו אל הדגים, וכדי לצלוח את המכשול בדרך הקלה ביותר, הוא החליט למזער
אותו. כך הוא נהיה אמן ביחסי אנוש.
אני רואה אותו בחברת
אנשים. שופע קסם, מתנהל ללא זיוף. מחייך וגורם לאנשים לחייך. הוא מן הסתם מכחיש את
העובדה שיש לו חברים, אבל אני רואה אותם.
המיזנתרופיה שלו בולטת
מכדי להיות אמתית. למה ציפיתי? כמה אפשר
לסמוך על יושרה של בנאדם שלא שותה אלכוהול?
ביונסה אמרה:
"אעזור לך ככל שאוכל, אבל את יודעת שאני באמצע סיבוב הופעות"
השחיינית אמרה לה שהיא
יודעת.
"למעשה אני צריכה
לעלות לבמה ממש עכשיו"
"אז תעלי"
השחיינית אמרה והביטה קפואה על רצפת חדר ההלבשה.
ביונסה הסתכלה עליה
במשך כמה שניות "את בוכה, וזה לא הוגן" היא אמרה.
"כל החרא הזה לא
הוגן"
ביונסה נאנחה ודיברה
למדונה שלה: "ג'רי תכניס את הראש שלך שנייה"
היא אמרה לג'רי שהיא
מתעכבת ושלא יפריעו לה
השחיינית הסתכלה על
ביונסה. "תודה".
"עזבי את זה.
אנחנו לא חברות מאתמול. בואי נדבר"
"אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא מבינה למה צירוף המקרים הארור נחת דווקא עלי"
"תראי לי את זה
עוד פעם"
השחיינית הושיטה לה שני
עמודים מודפסים וביונסה החלה לקרוא:
"לעולם אני לא
מתקן מה שאני לא חייב. מה שאינו חיוני לחלוטין. זה לא עיקרון, אלא תיאור של
המציאות. כך אני מנהל את חיי. מכשיר טלפון קווי של "בזק" שאינו מתפקד אך
מונח על השיש במטבח, שריד לחובה קדומה, כירת גז בת ארבעה ראשים, מתוכם שלושה
סתומים, ושעל מנת לפתוח את ברז הגז האחראי על הלהבה האחרונה שנותרה מתפקדת, נדרש
המפעיל למיומנות סבוכה ואמונה בריאה בניסים..."
לאחר כמה דקות היא
אמרה: "כן. אני זוכרת. את יודעת שאסור לדברים להתפרסם. את יודעת"
"אני יודעת
אבל...תראי, זו לא הפעם הראשונה שרעיונות כאלו עולים. את חושבת שדווקא הטקסט שהוא
כתב כל כך מסוכן?"
"זאת לא הפעם
הראשונה, נכון. היו כבר לא מעט אנשים שדיברו על גוף חיצוני שמנהל לאנושות את
העניינים, אבל זו הפעם הראשונה שמי שכתב את הדברים שוכב כל לילה במיטה עם חברת
דירקטוריון"
השחיינית הביטה בביונסה
במבט יציב.
"תראי מותק, אני
יודעת מי את. אני יודעת שאת עשויה מברזל.
יש לך לב ענק אבל כשאת צריכה את רוצחת כמו
כריש. את לא מפחדת מכלום. את האישה הכי
מסוכנת בדירקטוריון. אני חברה שלך ואני אוהבת אותך" ביונסה המשיכה: "אבל
אני יושבת הראש של הארגון. יש דברים שהם מעלייך" היא שתקה לשנייה והמשיכה
"יש דברים שהם גם מעליי"
"מה את אומרת
לי?"
"אני אומרת, דבר
ראשון, אל תסתכלי עליי ככה. את מחזיקה סכין מתחת לגלימה שלך. או שתנסי לדחוף לי
אותו לגרון או שתרפי ממנו, אבל אל תשכחי מי אני ואיך הגעתי לשם"
השחיינית שתקה כמה
שניות להראות שהדברים נשמעו ואמרה:
"את מבינה שיש כאן עוד עניין. עניין שלי. אני צריכה את העזרה שלך. אני יודעת
מצוין שאת יושבת הראש, אבל יש כאן מצב חדש. את החברה הכי טובה שלי כבר שמונה עשרה
שנה. אני במצב קשה. אני מזכירה לך שמעולם לא ביקשתי ממך דבר עד היום. רק
נתתי"
"אני זוכרת"
אמרה ביונסה. "לא לחינם ביקשתי שתבואי לכאן. בשבילך אני נותנת לאצטדיון
וומבלי לחכות לי. תשעים אלף אנשים שקנו כרטיס. אני אוהבת אותך, אבל את יודעת כמוני
שיש כאן בעיה קשה שלא קשורה רק בך ובי. לו היית במקומי היית יודעת בדיוק איזו
החלטה צריך לקבל עכשיו"
הן הסתכלו אחת בשנייה
וביונסה המשיכה: "הוא בן הזוג שלך. שלך. את חברה בדירקטוריון למען השם.
הדברים האלה שהוא כותב לא יכולים להתפרסם. הוא מתקרב יותר מידי"
"אני יודעת"
הן קמו והתחבקו
"נמשיך לדבר. יש
לנו עוד כמה ימים" ביונסה נסוגה צעד
"אני צריכה טאצ' אפ? איך אני נראית?"
"איך את נראית? יש
בחוץ תשעים אלף אנשים שחושבים שאת אֵלָה"
"אולי הם יודעים
משהו שאנחנו לא"
ליאור אמר: "בטח
שהדגים חולמים".
"אבל אתה לא יודע
את זה" אמרתי לו כשאני מדגיש את המילה 'יודע'.
הוא חייך ואמר
"אני יודע" כשהוא מדגיש את המילה 'אני'.
פה. פה בדיוק טמון הכוח
שלו. הוא חוקר מוח ואת הניסויים שלו הוא עורך בעזרת דגי זברה קטנים. הוא יכול
להרצות באריכות מדוע דגי הזברה הם מודל המחקר האולטימטיבי. אבל האמת היא שהוא בחר
בדגים בגלל שהוא מדבר אתם. כי הוא אוהב אותם. על דלת המשרד שלו קבוע שלט שהוא
הצהרה בדבר מעמדו הרם של ליאור בהיררכיה של דת החשיבה המערבית. המנגנון הקר, המקדש
את הנתון האמפירי. אבל מי שנתנה לו את
המעבדה וקבעה שם את השלט היא הכוהנת האדומה של אדון האור, הנמסיס של המתודה המדעית
- האינטואיציה שלו.
"אתה אומר 'אני
יודע'. אתה אומר 'אני' ולא מדענים אחרים. לדעתי אתה מתכוון לעצמך נגד המדע"
ליאור צוחק "מה פתאום. הרבה מחקרים הראו שדגים
חולמים. הממצאים הם אותם ממצאים כמו בבני אדם"
אמרתי לו שזה מצחיק
שאנחנו שואלים האם הדגים חולמים, בזמן שאיש בעולם אינו יכול להגדיר חלום מבחינה
ביולוגית.
"לא מדויק"
הוא אמר. "נכון שהמחקר הוא רק בתחילת הדרך, אבל אנחנו יודעים הרבה על חלומות.
אנחנו מודדים תגובות חשמליות, גלי א.א.ג, מנטרים פעילות מוחית. אנשים מדווחים
ומתעדים חלומות והמדדים מתנהגים בהתאם"
"כן, אבל המחקרים לא גילו דבר על התופעה עצמה. על
המנגנון. נניח שאתה מחזיק ספר ביד. אתה מספר לי עליו הרבה. איפה הוא היה מונח, כמה
הוא שוקל, מי כתב אותו, הממדים, סוג הנייר.
אתה אפילו קורא את הכריכה האחורית. אבל עד היום לא הצלחת לפתוח אותו ולקרוא
את הסיפור"
"נכון, אבל היום
יגיע. למדע יש המון מה להגיד על חלומות"
"אני חושב שהיום
לא יגיע"
ליאור הסתכל עלי
משועשע. המשכתי: "הביוכימיה אומרת שכל המתרחש בעולם הוא תנועה של מולקולות
ואטומים. למעשה, כל מה ש ק ו ר ה ביקום
מורכב מתנועה של אלקטרונים"
"נכון"
"אז זהו, שלדעתי
זה לא נכון" צלצול המשפט מצא חן
בעיניי. הענבל הכבד מכה בזוֹג ומשמיע את צליל הכפירה.
"ליאור, זה נשמע
לך סביר? נסה להיזכר בחלומות שלך, במורכבות שלהם, בממשות. אתה מסוגל לדמיין שמה
שחולל אותם הן תגובות כימיות במוח? הרי בזמן שאתה חולם, אתה לא מודע לחלום. למעשה
אתה במציאות שאינה נופלת בממשותה מהמציאות שבה אתה ואני מדברים עכשיו. אתה חושב
שהדבר הפנטסטי המתרחש במוח הוא תנועת אלקטרונים?
אתה ואני יושבים כאן ומדמיינים.
חושבים מחשבות. מספרים סיפורים - איפה זה קורה במוח? איך זה קורה? איפה המחשבות?
"אני לא
יודע"
"אתה לא יודע. זה
ברור. השאלה היא האם אתה מספיק בלתי שפוי
להגיד לי שיום אחד תדע"
"אני לא. לעולם לא
אדע את התשובות לשאלות האלה"
חייכתי בשביעות רצון עד
שהוא אמר: "אבל הנכד שלי כן"
ההבדל בין חלום למציאות
חמקמק. מכאן, מהמציאות, אני רואה אותו, אבל מתוך החלום אני לא. ההבדל היחיד בין
חלום למציאות הוא המודעות. במציאות אני
יכול לדבר על חלימה, אני מודע לה, אבל בחלום עצמו אני לא ער לאפשרות שאני
חולם. "האם אני חולם
עכשיו?" זו שאלה שאני יכול לשאול רק
בזמן שאני ער. אדם לא יכול להישאר ישן כאשר הוא מודע לכך שהוא חולם.
בחלום אני במערכת חישה
ובהוויה נפשית שלמות. כואב, צוחק, בוכה, טועם אוכל נפלא, ובחורף סובל מקור. אני
חווה זיכרונות ברורים אודות דברים שקרו לי בעבר חלומי מומצא. המגבלה היחידה היא
שאני לא מודע. מבחינתי החלום שבו אני נמצא הוא המציאות היחידה הקיימת.
אבל המציאות היחידה
הקיימת היא המציאות שבה אני ער.
ואולי לא? המחשבה על שתי רמות תודעה, שתיים בלבד, נראית
לי לפתע פשטנית. מה גורם לי לחשוב שלתודעה
יש רק שני מצבים? היא בoff כשאני
חולם וב-on כשאני ער? זהו?
אולי יש מצב תודעה
שלישי? המציאות שבה אני כותב את השורות האלה נמצאת מעל חלום. אולי מעל שניהם שוכנת
עוד מגה-מציאות? אולי בדומה לכך שאני לא
מודע למציאות בזמן שאני חולם, כך אני לא מודע למגה-מציאות בזמן שאני ער?
זה יכול להיות? באמת אני לא מודע למגה-מציאות? הרי אני מדבר עליה ממש עכשיו!
ואולי אני לא ב א מ ת
מודע. אולי כשאני נמצא עכשיו,
במציאות, התודעה שלי היא ברמה מסוימת בלבד?
אולי במגה-מציאות אני יצור הניחן ברמת תודעה גבוהה יותר, מגה-תודעה? לעולם לא אדע. אין לי את המילים על מנת לחשוב
על תודעה גבוהה יותר מזו שבה אני חושב.
המילים המתאימות, כלי העבודה שבהם אוכל לדבר על המגה-מציאות, קיימות רק שם,
מֵעֵבֶר.
נשמתי פעמיים. מחשבה חלפה במוחי. עורב לבן בעל עיניים כחולות
חצה במעוף נמוך את שולי התודעה שלי. רעש פתאומי נשמע והעורב ברח.
הרעש הגיע מהחדר הסמוך.
כלי זכוכית התנפץ על הרצפה. קמתי לראות מה נשבר. יצאתי מחדר הסטודנטים למסדרון
ונזכרתי שאין חדר סמוך. חדר הסטודנטים הוא החדר היחיד במסדרון. בכל זאת העפתי מבט. המסדרון היה נקי מזכוכיות
שבורות. הצצתי לשרותי הגברים וגם שם לא הייתה עדות לדבר שנשבר.
חזרתי לחדר הסטודנטים
כשאני תוהה מה יכל היה להישבר.
"שמעת
משהו?" שאלתי את עדי שישבה בעמדה שלה
מול המחשב "משהו נשבר? שמעת?"
עדי אמרה שהיא לא שמעה כלום. מה שהיא לא אמרה אבל הצלחתי לשמוע היה שאני מוזר.
התיישבתי ליד המחשב,
ופתחתי את הפרויקט שלי.
הוא לא נפתח. במקומו
נפתח קובץ word חדש, ובשורה הראשונה שלו, בגופן
נרקיסים גודל 12, היה כתוב: "משהו נשבר".
זה היה מפחיד. בוודאי.
מפחיד מאוד, אבל היה לי חשוב להתרכז ולנסות לתפוס את המחשבה האחרונה שחלפה בראשי.
זו שהציצה ונעלמה רגע לפני ששמעתי את החפץ שלא היה שם ולא נשבר מתנפץ לרסיסים.
בעולם שאחרי העולם של
דן סימונס, אנשים יהיו מחוברים אל ה מ י ד
ע ולא יהיו מודעים לכך.
והנה אנחנו כאן, בני
האלוהים, לא מסוגלים להסביר מנין באים החלומות. מתקשים לעמוד בפרץ הגועש של דמיון,
מחשבות וזיכרונות. הניגוד המוחלט בין הביוכימיה של המוח, העולם בעל הכללים הנוקשים,
העולם חסר הדמיון שאין בו נשמה, לבין ארמון האש והקרח של הרוח האנושית, שבו עורבים
לבנים תכולי עיניים מעופפים מאקסיומה לאקסיומה ובמקור יהלום מנפצים אותן. מטיחים
את כללי המדע לרסיסים לרצפה.
ככל שאני חושב על כך,
הולכת וגוברת בי התחושה, שלפראים האלה, הדמיון, הזיכרונות, החלומות, אין מקום במוח האנושי. מעולם לא היה להם.
הם שוכנים בשרת חיצוני
אליו אנחנו מחוברים. אנחנו פשוט לא יודעים את זה.
הישיבה נגמרה. לפי בקשתה השחיינית לא השתתפה בדיון אלא
חיכתה בחדר הסמוך. ביונסה נכנסה, התיישבה
מולה וסיפרה לה על ההחלטה שקיבלו חברות הדירקטוריון.
הן נעמדו.
ביונסה חיבקה אותה ובעודה עושה כן, חסמה בכף ידה את פיה של
השחיינית ולחשה באזנה: "אני חושבת
שאני יודעת מה את עומדת לעשות, והחלטתי להיות קצת טיפשה בעשרים וארבע השעות הבאות.
בבקשה אל תגידי דבר עכשיו. מי שיוביל את המצוד אחריכם היא אני. כנראה שתפסידי, ואת יודעת את זה. אני רק מבקשת
ממך דבר אחד. בסוף, ברגע האחרון שלכם, כשתדעי לבטח שמי שהחריב אתכם היא אני, נסי
לזכור שמעולם לא הייתה לי חברה כמוך, ושאני אוהבת אותך כמו את חיי"
היא ניסתה לדבר מתחת
לכף ידה של ביונסה. זו הידקה בכוח את כף ידה על פיה של השחיינית ואמרה: "לא.
את מנסה להגיד לי שלום. אם תאמרי לי שלום אצטרך להרוג אותך כאן ועכשיו. אני מרפה
עכשיו ועוצמת עיניים לעשרים וארבע שעות,
אל תהיי כאן כשאפקח אותן"
בבוקר קמנו וידענו
שאנחנו לא הולכים לעבודה. שכבנו חבוקים במיטה. כשהראש שלי מונח אצלה בשקע הצוואר
וידיה נעות לאט על העורף שלי. חושבים על
כל הדברים הרעים שקרו לנו בתשע עשרה השנים האחרונות.
אני לא רוצה להיפרד מריח חיית הבר שלה, ולשאול אותה אם הכל
היה שקר.
היא עונה:
אצלך כל דבר תמיד היה
שחור או לבן. התפקיד שלי היה להתווכח אתך.
היום אני יודעת שצדקת.
הכל היה שקר. כן. אבל מה שקרה מתחתיו היה אמת.
אני לא מבין מה שאת
אומרת לי.
אף פעם לא הבנת. בשנים
הראשונות חשבת שאני אוהבת אותך אפילו שלא אמרתי את זה. היום כשאני אומרת לך - אתה לא מאמין. אתה איש מקולקל, אבל אני אוהבת אותך. תזכור.
אתה תצטרך את זה בשארית הזמן שנותרה לנו.
אנחנו בורחים. האנשים
שאנחנו בורחים מהם דומים לאלו שאותם דמיינת, רק חזקים בהרבה. למעשה, חזקות.
העולם שאתה מכיר שייך
להן.
אם הייתה לך מישהי אחרת
אל תגיד לי.
אם הפסקת לאהוב אותי אי
שם לאורך השנים אל תגיד לי.
אם אתה לא רוצה לברוח
איתי אל תגיד לי.
את ההחלטה לברוח הייתי
חייבת לקחת לבד ומהר. היא הגיונית בערך כמו לקפוץ ממטוס בלי מצנח ולחכות שבדרך
למטה מישהו יבטל את חוק הכבידה.
אף פעם לא תדע ולא תוכל
לתפוס מה אני עוזבת בשבילך.
השחיינית ארזה תיק בחמש
דקות. בחוץ חיכתה לנו מונית במנוע דולק ללא נהג.
אנחנו בורחים. המונית
ללא הנהג היא הפרט האחרון שעליו אני יכול לספר.
כאן, בבלוג, במקום
הראשון שבו הם יחפשו אותנו, לא נהיה יותר.
יותר לא אוכל לכתוב על
השחיינית. זה הקרבן שלי כדי שאולי נצליח להיעלם.
היא הייתה הבלוג שלי כל
הזמן. כך או אחרת. מה שחשבתם עליה היה נכון.
אם נדמה היה לכם שרציתי להגיד עליה משהו ופחדתי, נסו להיזכר מה הוא היה.
פרידה? מעט ממנה.
אהבה? אנחנו בדרך.
 |
| צילום marino parisotto. תודה לשרית בירן אהרוני על התמונה. |
