אוטופיה

חנן ניגש קרוב קרוב לאוזן של יוסי, והתחיל למזוג לו לאוזן מלמול צרוד של  שירי זימה בג'אוונית, שהוא למד על פה כשהיה קטן בבית הזונות של השחפניות בג'קרטה.
יוסי היה משועשע וקצת מפוחד. מפוחד מהאינטימיות שכמעט ונכפית עליו, מפוחד מהמקור המאיים והקשוח שמדגדג לו בתוך האוזן.  מפוחד מהטפרים הדורסניים הנעוצים  במעלה זרועו, סוגרים עליה בעקשנות.
ובעיקר מעט מבוהל מכל האהבה הזאת ממבט ראשון, זו שחנן מרעיף עליו.
חנן הוא קקדו צהוב ציצית  ומתגורר כרגע בפארק "אוטופיה".
יוסי? יוסי הוא יוסי.
אט לאט, מהוסס, ולאזנו של יוסי בלבד, חנן עובר לעברית.
יוסי מחייך. איש לא שומע מלבדו.  מחייך, אחר כך צוחק צחוק נבוך משהו. מופתע.
אחר כך החיוך נושר ממנו כמו אפר מסיגריה, והוא מרצין.
חנן לא מפסיק לרגע לדבר לתוך האוזן של יוסי.  גרגור צרוד וחם בריח של נסורת. מילים מילים מילים, כמו זמן שאוזל.  כאילו הם גילו, וכבר שלחו את הסמויים לקחת אותו.

נואש, מבקש על חייו, לוחש לעזרה, חנן מדבר.

יוסי מתיישב על הספסל ומרכין את ראשו. מקשיב.
רציתי לכתוב שעכשיו מגיעות הדמעות, אבל זה יהיה שקר.
אנחנו הגברים שאינם בוכים. יוסי שאני מכיר לא יבכה,  שהרי הסיפור הזה קרה באמת.
במקום לבכות, פניו של יוסי רפו. החוירו. עצב שָתוּק נפרש עליהן.
חנן מדבר, יוסי בראש מורכן, ברוב קשב.
לבסוף הלך המלמול התוכיי ונחלש.  רווחים נכנסו בין המילים. רווחים שהלכו וגדלו, גדלו והלכו עד שחנן השתתק.
יוסי ליטף את הגב המכונף בשעה שחנן הגיע לסוף.  עיניו עצומות, הניח התוכי את ראשו הגדול בשקע הצוואר של יוסי, ונרדם.

צלילה

היו שני דברים, שכנראה היו היחידים שהייתי באמת טוב בהם. ובמילה "טוב" אני מתכוון לרוצח.

אחד היה ג'וקר מהיר ("מהיר" במלעיל). כשהייתי נכנס לעניינים הקלפים היו מתעופפים לי מהידיים למקומות שלהם. אני מדבר על קצב מסוג אחר. לא ראיתי כלום חוץ מקלפים באוויר וידיים.

ומולי את הפרצוף הנדהם של חיימק'ה אלברט לא מבין על מה הוא אמור להסתכל.

השני היה צלילה בבריכה. התחלתי כמו כולם ברוחב אחד רצוף, שזה תרגיל לילדות קטנות, והמשכתי משם.
אחרי שנה צללתי לאורך בריכה אחת שלמה, שזה ניקוד מלא. זה כרטיס הכניסה למועדון הגברים האמיתיים של קיבוץ סעד.  אלא אם כן יצא לך להיות אני בשנים הלא נכונות ההן.
אז אחרי שנה נוספת צללתי לאורך שתי בריכות.
שזה בריכה וחצי, ועוד למות כמה מטרים.
ויש עוד.  יש את הצלילה הכי ארוכה שלי.

קפצתי אל מתחת למים והתחלתי לשחות רגיל, תנועות איטיות וארוכות. עוד לפני שהחמצן התחיל להידלל לי בדם, הבנתי שזו עומדת להיות הצלילה של החיים שלי, ידעתי.

כשנגמר לי האויר, התנועות כבר היו היסטריות. מישהו הדליק נר נשמה בתוך הריאות שלי, וזה כאב מאוד.  בכוח סגרתי את שפתיים עם השיניים כדי לא לבלוע מים.

שחיתי. מתתי אז כמה פעמים מתחת למים, אבל בסוף הגעתי.

בשאיפת אויר שלא היתה לי, ואף פעם לא תהיה לי כמותה, הוצאתי את הראש אל היום הראשון שלי בכיתה י', בפנימייה בקבוצת יבנה.

ניר הוד, תודה להר הקסמים.
 http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.tapuz.co.il%2Fblog%2Fnet%2Fuserblog.aspx%3Ffoldername%3Dmagicmountain&h=yAQGpL_cd

הָרֵי הַחֲדָשׁוֹת הָרָעוֹת

בְּהָרֵי הַחֲדָשׁוֹת הָרָעוֹת
יֵשׁ פִּסְגָּה אַחַת שֶׁקְּרוּיָה עַל שְׁמֵךְ
וְדַוְקָא עָלֶיהָ אֲנִי מְטַפֵּס
בְּלִי סִכּוּי, בְּלִי תִּקְוָה, בְּלִי הֶמְשֵׁךְ.


אֲנִי לֹא רוֹצֶה שֶׁתְּחַיְּכִי לְאַף אֶחָד
זֶה אֲנִי אוֹ דִּכָּאוֹן,
מְסַמֵּן אוֹתְךָ עַכְשָׁו בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע
"לֹא לְגַעַת, זֶה שֶׁל אַרְנוֹן"


אַתְּ מְגָרֶדֶת לִי מֵאֲחוֹרֵי הָעֵינַיִם 
סְדָקִים מִתְפַּשְּׁטִים זֶה סוֹאֵן וְדָחוּס
תַּעֲשִׂי לִי מָקוֹם, תְּנִי לְהִכָּנֵס 
נַעֲמָה רַג'וּאָן, לְגוּר לָךְ בַּכּוּס.


וְאַן קְלִיף וְזֵעָה בַּחֲדָרִים אֲחוֹרִיִּים 
אַל תִּסְתַּכְּלִי עָלַי אֲפִלּוּ, לְיַד אֲחֵרִים
רַק נַחְשֹּׁב וְנֵדַע כָּל הַזְּמַן שֶׁנֵּדַע
שֶׁנֵּדַע כָּל הַזְּמַן שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹרִים.

מוניקה בלוצ'י.  
תודה להר הקסמים
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?foldername=magicmountain

פיל קטן

הסיפור הקטן והאמיתי שלפניכם  מתחיל בכך שאני מטומטם.  הוא גם נגמר בכך שאני מטומטם, אז מי שממהר לאנשהוא, לא יהיה פה יותר.
למה מטומטם? כי  ביום סגריר, בשבוע שיורד בו גשם כל ערב, לקשור אחר הצהריים את הקסדה לאופנוע כך שהיא תלויה הפוכה, זה די מטומטם.  
יצאתי מהאוניברסיטה בערב, כשהטפטוף האחרון של הגשם מלווה אותי לחניה.
הקסדה, הפתעה הפתעה, מלאה במים. אבל רק עד האמצע. לא *ממש*  מלאה.
ובדיוק אז מישהי, חמודה דווקא, התחילה להתארגן על האופנוע שלה לידי .
הערה: כשאני אומר "אופנוע" אני מתכוון לkymco 125, קטנוע תכל'ס, אבל חפיף. חבוט ומשופשף אמנם אבל...בעצם לא.  סתם חבוט ומשופשף.
איפה הייתי? כן, שאני עומד בחנייה מחזיק את הקסדה באוויר שהמים יגמרו להתנקז ממנה.
הקסדה מלאה בספוגים וקלקרים ומקומות מחבוא נסתרים, בקיצור, זה טפטוף שלא מתכנן להיגמר.
אז חבשתי אותה ככה, עם המים, כי אני מטומטם וזה מתאים.
והכל  ממשיך לנזול לתוך מעיל העור שלי, וההיא מגניבה מבטים על הבורלסקה הזאת.
עכשיו, בקשר למעיל עור.  זה מעיל שקיבלתי ב 2003 מאילן, כן? מאז הוא כבר עבר הרבה. אני לבד נמרחתי אתו מהאופנוע בערך שלוש פעמים, כי אני גם נוהג כמו מטומטם.
בקיצור, המעיל הזה, איך לומר, ידע ימים יפים יותר, וגם ריחניים יותר.
להגיד על הפריט המסוים הזה "מעיל עור" זה לפחות יומרני.
למעשה, בכל פעם שאני מרכיב את העניין הזה, זה כמו לסדר על עצמי מחדש גור פילים קטן.
טוב, גור פילים על השכם, קסדה מטפטת בחן,  מבט אחרון במדמואזל,  ואני בדרך לרמזור.
והיא גם.
עכשיו. יש איזה ענין טכני פעוט עם האופנוע, שכל מי שרכב על קטנוע זקן מכיר. יש את המתגים שנתקעים.  פעם זה הסטרטר, פעם זה האורות גבוהים.
אצל המטומטמים במיוחד זה הכפתור של הצפצפה.
החלקתי בטעות עם האגודל על הצופר, והוא נתקע.
זה בערך סוף הסיפור, אבל בא לי להישאר קצת ברגע המתוק הזה.

יכול להיות שברגע זה ממש נכתב על ידי סטודנטית דווקא נחמדה הסטטוס הבא:

חייבת לשתף. היום יצאתי מהאוניברסיטה הביתה. ובחניה הסתדרתי על הקטנוע שלי, ליד בחור שבדיוק גם התארגן על הקטנוע שלו. הוא נראה לי קצת מבוגר ומוזר, וגם הסתכל עליי, לא חשוב.
נפגשנו על מעבר החציה ברמזור. מעל הגרוטאה הגונחת שעליה היה מונח התחת שלו, ישב הוד מלכותו בכבודו ובעצמו.  הוא הרכיב על עצמו גופה של דוב נמלים דרוס, שבימים אחרים מן הסתם ענתה לשם  מעיל עור.
מהקסדה שלו נשפכו מים על דוב הנמלים. אני מתכוונת, מתוך הקסדה שלו, מבפנים, זרמו מים על הדוב.
ואז הוא לחץ על הצופר שלו בלי להפסיק לאורך כל האור האדום והסתכל עלי.

ספוווווווקיייייי.

מגדל ונגרובסקי

Arnaldo Mirasol  תודה להר הקסמים

הבוקר בשעה 09:50 עמד על ראש המגדל על שם זליג וסוזן ונגרובסקי באוניברסיטת בר אילן הסטודנט ג'מל גאנם.

הוא עמד על ראש המגדל, על גגו של תא הצופים, והפריח באויר גליונות A4 לבנים.

הניירות עזבו את ידו בקבוצות בנות חמישה דפים. יוצרים כדור של עלים לבנים.

ענן של פרפרים.

מתנדנדים סביב ג'מל לפני שהם מחליטים לרדת.

על הגליונות הלבנים העוזבים את ידו של ג'מל ומתנדנדים למטה רשומה כל האמת.

"מישהו יודע מה רשום על הניירות האלה?"  שואל דוקטור וייסרוזן.

"כל האמת" עונות לו רעות והודיה.

"אוי ואבוי אוי ואבוי"  אומר דוקטור וייסרוזן.  הוא מצמיד אל אזנו מכשיר טלפון נייד ומתחיל להתרוצץ בין קהל הסטודנטים כשהוא מפציר בהם "תעצמו עיניים תעצמו עיניים"
רכב אבטחה של האוניברסיטה מגיע במהירות למקום. מתוכו נחלצים ארבעה אנשי ביטחון מצוידים בנשק אוטומטי.

הם מכוונים את כלי הנשק למעלה ומתחילים לירות.

"למה אתם יורים בו?" שואל סטודנט בזקן צרפתי

"אנחנו לא יורים בו" עונים אנשי הביטחון "אנחנו יורים בניירות"

ובינתיים מלכה, המזכירה של הפקולטה למדעי החיים, במרומי המגדל, אחרי עלייה מאומצת בגרם המדרגות, מדברת על ליבו של ג'מאל. משכנעת אותו לקפוץ.

פַּס הַקּוֹל שֶׁל חַיֵּיכֶם

יֶלֶד שֶׁעוֹד לֹא נוֹלַד לוֹחֵשׁ לָכֶם אֶת שְׁמוֹ, לוֹחֵשׁ עַכְשָׁו
שִׁיר אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב כְּבָר מְצַלְצֵל בַּחֲרוּזָיו
חִבּוּק אָבוּד שֶׁלֹּא מָצָא לוֹ אִישׁ עַל מִי הוּא יִתְרַפֵּק
לְמַשֶּׁהוּ מְטֹרָף שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם נִמְאַס לְהִתְאַפֵּק

צְחוֹק פּוֹשֵׁעַ שֶׁעוֹד לֹא נִצְחַק וּמְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּקֵּע
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת עוֹמְדוֹת בַּתּוֹר בְּשֶׁקֶט מְחַכּוֹת לְהִתְיַפֵּחַ
בִּשְּׁעוֹן הַחוֹל גַּרְגֵּר אֶחָד לִפְנֵי הַסּוֹף מַבִּיט בָּכֶם נָבוֹךְ
אֶל הַשָּׁעוֹן הַזֶּה נִגַּשׁ בְּאַהֲבָה, נִגַּשׁ וְנַהֲפֹךְ

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָזַבְנוּ
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לָנוּ הַזְּמַן
עַד חֲמִשִּׁים נִסְפֹּר
נִשָּׁאֵר עַכְשָׁו בָּאוֹר
עַד חֲמִשִּׁים נִסְפֹּר
נִשָּׁאֵר  בָּאוֹר

כָּל הַכַּעַס שֶׁנִּשְׁאַר, נִשְׁאַר לְבַד וְלֹא זוֹכֵר עַל מָה
שׁוּרָה שֶׁלֹּא קְשׁוּרָה בֵּין בַּיִת לְפִזְמוֹן עַכְשָׁו הִיא נֶעֶלְמָה
מִלִּים שְנִלְחָשוֹת צְלִילִים קַלִּים בָּאִים לְחַלּוֹנְכֶם
אֲנַחְנוּ פַּס הַקּוֹל שֶׁל חַיֵּיכֶם


לִקְפֹּץ לְתוֹךְ תְּמוּנָה וּמֵעֵבֶר לַשָּׁנִים
אֲנִי רוֹצָה לָרוּץ אֶל אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
הַצַּמָּה שֶׁל שְׁתֵּינוּ, הַפָּנִים אוֹתָם פָּנִים
לְהַגִּיד שָׁלוֹם,
לַחֲזֹר, לְהִפָּגֵשׁ אִתָּךְ הַיּוֹם