לְהַשְׂכָּרָה מִיָּדִית

את השיר הזה לא אני כתבתי.  אפילו לא אני מצאתי.
הוא אפילו לא היה שיר כשלא כתבתי ולא מצאתי אותו.
אני מנסה לחשוב מה היה חלקי במעשה הקטן הזה.
כנראה העובדה שאני חבר של ליאור מאירי.

תּוּרְמוּס 2002

יָצָאתִי מֵהַחָמָ"ל לְעַשֵּׁן,

הִסְתַּכַּלְתִּי בָּךְ, "בּוֹאִי",  וּבָאת.

בַּמַּדִּים הַמְּלֵאִים בַּגּוּף הַזֶּה שֶׁלָּךְ 

יָשַׁבְתְּ לְיָדִי וְיָדַעְתְּ.

וְאָמַרְתִּי דְּבָרִים שֶׁלְּגֶבֶר נָשׂוּי

אָסוּר לְהַגִּיד, וְהָיִית לְיָדִי.

וְגַם אַתְּ, חֲמוּדָה, עָשִׂית מָה שֶׁאָסוּר

כְּשֶׁאָמַרְתְּ לִי, "זֶה הֲדָדִי".

זִכָּרוֹן שֶׁאַתְּ לֹא מְבַקֶּשֶׁת,

חֲלוֹם שֶׁאַתְּ לֹא חוֹלֶמֶת,

מַשְׁעִינָה לָרְאִי אֶת הַמֵּצַח, לוֹחֶשֶׁת

"אֵיזוֹ מְטֻמְטֶמֶת".

אוּלַי אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי

כְּשֶׁעָלַי אֶת חַיַּיִךְ עוֹצֶמֶת,

לִשְׁלֹשָׁה יָמִים הָיִית אֲמִתִּית-

הָיִינוּ טָעוּת מֻשְׁלֶמֶת.

נָתַתִּי לָךְ סֵפֶר, אוֹי אֵיזֶה פֹּוץ-

"אַהֲבָה בִּימֵי כּוֹלֵרָה" כָּתַבְתִּי בִּפְנִים,

בֶּטַח הֵבַנְתְּ, זֶה אֲנִי כָּל הַזְּמַן-

פְלוֹרֶנְטִינוֹ אַרִיסַה, רַק בְּלִי הַזִיּוּנִים.

וַדַּאי נְשׂוּאָה, פַּעַם בְּשָׁבוּעַ

הוּא מֵעָלַיִךְ, אַתְּ מֵעָלָיו.

מַמָּשׁ לֹא נִרְאֵית לִי טִפּוּס שֶׁמְּחַטֵּט

וּמְחַפֵּשׂ בָּאַשְׁפָּה שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל חַיָּיו.

כָּמוֹנִי.

זִכָּרוֹן שֶׁאַתְּ לֹא מְבַקֶּשֶׁת,

חֲלוֹם שֶׁאַתְּ לֹא חוֹלֶמֶת,

מַשְׁעִינָה לָרְאִי אֶת הַמֵּצַח, לוֹחֶשֶׁת

"אֵיזוֹ מְטֻמְטֶמֶת".

אוּלַי אַתְּ זוֹכֶרֶת אוֹתִי

כְּשֶׁעָלַי אֶת חַיַּיִךְ עוֹצֶמֶת,

לִשְׁלֹשָׁה יָמִים הָיִית אֲמִתִּית-

הָיִינוּ טָעוּת מֻשְׁלֶמֶת.

Michal Lukasiewicz. ותודה להר הקסמים

בְּשִׁמְךָ אֶתְקַדַּשׁ

בְּשִׁמְךָ אֶתְקַדַּשׁ, אֲדוֹנִי, בְּשִׁמְךָ  אֶתְקַדַּשׁ

וֶהֱיֵה טַלִּיתִי וְהַדֵּק אֶת תְּפִלַּי לְעוֹרִי

וְשַׁקַּע בְּמִצְחִי אוֹת הַקַּיִן - כְּוֵה מֵחָדָשׁ

אֶת עֵינַי אֶעֱקֹר וְאֶשְׁקֹל בְּיָדִי הַפְּשׁוּטָה

הֵן לְךָ הַקָּרְבָּן - כַּפָּרַת עָווֹנוֹת הַפִּדְיוֹן

אַךְ אַתָּה לֹא תִּקַּח אֶת יָדִי ויָבֵשׁ נִשְׁמְטָה

רַחְמֵנִי כְּאָח הַמַּסְתִּיר אֶת עֵירֹם חֶרְפָּתִי

וֶהֱיֵה נָא לִי אֵם - אֵם עִוֶּרֶת חֵרֶשֶׁת הֱיֵה

שֶׁמַּגָּע אֶצְבָּעָהּ יְגַשֵּׁשׁ בְּסִדְקֵי קְלִפָּתִי

כִּי שָׁחֹר הוּא בִּנְךָ וְנוֹצֵץ וְזוֹחֵל עַל גָּחוֹן

מֵחֶשְׁכַת הַבִּיבִים מֵעַפְעֵף, הוּא יִצְלֹף וְיַכִּישׁ 

וְיָשׁוּב לַיְּאוֹר, אֶל הַשְחוֹר,  אֶל חַגְוֵי חֲטָאָיו

מָה הוֹתִיר מֵאָחוֹר - שְׁלוּלִיוֹת מְרִירוֹת

תַּדְהֵמָה עֵירֹמָה נֶעֱלֶבֶת

וְאַדְווֹת כְּהִדְהוּד צִלְצוּלַה שֶׁל סְטִירָה 

מָה אֵרַע לִי, מָה לִי מָה קָרָה

מָה בִּי נִקְרַע

סוֹדוֹתַי הַשְּׁקֵטִים - שְׂכִירֵי חֶרֶב רוֹבְצִים כְּתַנִּין,

צֵידָה שֶׁנָּתַתָּ לַדֶּרֶךְ - בְּיָדְךָ נִכְתְּבוּ עֲבוּרִי

וְנוֹצְקוּ בַּבָּשָׂר - הַבָּשָׂר לוֹ קָרָאתָ אֲנִי 

לוּ יָכֹלְתִּי חֲדָל מְחַבֵּק טוּמאוֹתַי הַיָּפוֹת

אֶת עוֹרִי לוּ הֵעַזְתִּי לִפְשֹׁט וּבָאוֹר לְהָמִית

נִשְׁמָתִּי הכֵּהָה תִּשָּׂרֵף עֲטִיפוֹת עֲטִיפוֹת

אֵל חַנּוּן וְרַחוּם הָרוֹאֶה אֶל חִקְרֵי לְבָבִי 

לִכְבוֹדְךָ אֶדְמַע דָּם, בָּא חַבְּקֵנִי לְחֵיק מְבַטְּחִים

אָנָּא סָלַח וְאַסָפֵנִי אֵלֶיךָ לְבֵין אֲהוּבִים

אַל  קַנָּא וְנוֹקֵם הַנּוֹעֵץ מַסְמְרֵי מַסְמְרִים 

מְנוּחָה וּסְלִיחָה יִנָּתְנוּ לַבָּנִים הַטּוֹבִים

וְנַפְשִׁי הַזּוֹנָה תִתְחַמֵם בִּיְצוּעֵי מַמְזֵרִים

אֶל צוּקֵי עָרְפְּךָ יִתְנַפְּצוּ הַדְּמָעוֹת 

וְהַבֶּכִי  אִלֵּם - לַנְשִׁיָּה, לַנְשִׁיָּה

אִם נוֹתְרוּ רַחֲמִים, בּוֹא רַחֵם עַל שֶׁלְּךָ

הַיִּנָחֵם עַל טָעוּת שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹלַחַת

מַסֵּכָה שֶׁאֵינֶנָּהּ סוֹלַחַת

אַל  קַנָּא וְנוֹקֵם הַנּוֹעֵץ מַסְמְרֵי אַכְזָרִים

מְנוּחָה וּסְלִיחָה יִנָּתְנוּ לַבָּנִים הַטּוֹבִים

וְנַפְשִׁי הַזּוֹנָה  תִתְחַמֵם ביְצוּעֵי מַמְזֵרִים

צילום דימיטרי פילאליס. בית חולים פסיכיאטרי, ג'קרטה,אינדונזיה, 2012.
תודה להר הקסמים עבור התמונה.

קוֹלוֹת טוֹבִים

עָקוּם

אֱלֹהִים אֱלֹהַי רַק אַתָּה לִי נִשְׁאַרְתָּ
אֲנִי עַל הַקְּרָשִׁים לֹא מַצְלִיחַ לָקוּם
יֵשׁ כָּאן יֶלֶד אֶחָד מְקֻלְקָּל שֶׁיָּצַרְתָּ
תִּרְאֶה אֵיךְ הַכֹּל יוֹצֵא לִי עָקוּם

אֱלֹהִים אֱלֹהַי שֶׁלִּי זֶה זְמַן חֲשֵׁכָה
אֵין מַצִּיל בְּיָם הַמָּוֶת לֹא תִּקְוָה לֹא זוֹרֶמֶת בְּנַחַל אַכְזָב
מָה שָׁוָה כָּל הָאַהֲבָה שֶׁלְּךָ
אִם אַתָּה לֹא יָכֹל לְחַבֵּק אוֹתִי עַכְשָׁו

אֱלֹהִים אֲנִי מְנַסֶּה
אַל תִּתְחָרֵט עָלַי עֲדַיִן אַל תְּכַסֶּה
בּוֹא הֱיֵה לִי הָאֶחָד
אֱלֹהִים רַק לֹא לְבַד

אֱלֹהֵי הַמְּחַטִים אֱלֹהֵי הַוְּרִידִים אֱלֹהֵי הַנְּפִילָה
לַתֹּהוּ, לַבֹהוּ, בַּדֶּרֶךְ לִשְׁאָר הַתּוֹהִים
סִפּוּר אַחֲרוֹן לִפְנֵי הַשֵּׁנָה הַגְּדוֹלָה
לַיְלָה טוֹב אֱלֹהִים.


להאזנה לשיר "עקום"
את השיר הזה הקלטתי באמצעות טלפון נייד בביה"ס "אוברטון".
זה הטייק הראשון מתוך חזרה למופע סיום שנה ב' של בית הספר.
ניהול מוסיקלי ופסנתר יוסי סידי
תופים אלון הילל
בס זיו הרפז.  תודה לכל אלה.

קְחִי אוֹתִי אִתָּךְ

בַּחֲלוֹמִי רַק אַתְּ הָיִית גּוּפֵךְ הָיָה לִי קֵן

חֹם גּוּפִי אֶת קַרְחוֹנַיִךְ אַט לְאַט הִפְשִׁיר

צְלִיל הֲבָרָה קְטַנָּה שֶׁלִּי הָיָה בָּךְ מִתְנַגֵּן

הָיִיתִי לָךְ תֵּבַת הַתְּהוּדָה - וְאַתְּ הָיִית לִי שִׁיר

הַבֹּקֶר לֹא נוֹתַר לָךְ לְסַדֵּר צַעֲצוּעִים

אֶת הַשְּׁטֻיּוֹת הַמְּתוּקוֹת גָּמַרְת מִזְּמַן לִכְתֹּב

לַמְרוֹת שֶׁאַתְּ כָּל כָּךְ אִתִּי כֻּלִּי גַּעְגּוּעִים

אֵלַיִךְ, שֶׁכֻּלֵּךְ אוֹרָה וְשִׁיר - וְצִפִּיָּה לְטוֹב

         בַּזֹּהַר הַסָּגֹל הַזֶּה נָשׁוּב לְהִתְאַהֵב

         חַלּוֹן שֶׁבָּךְ נִסְגַּר אֶתְמוֹל אֵלַי שָׁב וְנִפְתַּח

         וְהַמָּחָר שֶׁלִּי תָּכֹל וְחַף מִכָּל כְּאֵב

         הוֹשִׁיטִי יָד מֻכֶּרֶת וּלְשָם - קְחִי אוֹתִי אִתָּךְ

לְבַד אֲנִי הוֹלֶכֶת גַּם בְּלִי שֶׁתִּתְנִי לִי יָד

אֲבָל אָזְנַי עוֹד קַשּׁוּבוֹת,  דְרוּכוֹת לִצְלִיל שׁוּבֵךְ

יֵשׁ קֶצֶב נְשִׁימָה שֶׁלָּנוּ, לִי וְלָךְ נוֹעַד

לִבִּי הוֹלֵם דֹּפֶק וּמִתְכַּוֵּן – לַקֶּצֶב שֶׁל לִבֵּךְ

            בַּזֹּהַר הַסָּגֹל הַזֶּה נָשׁוּב לְהִתְאַהֵב

            חַלּוֹן שֶׁבָּךְ נִסְגַּר אֶתְמוֹל אֵלַי שָׁב וְנִפְתַּח

            וְהַמָּחָר שֶׁלִּי תָּכֹל וְחַף מִכָּל כְּאֵב

            הוֹשִׁיטִי יָד מֻכֶּרֶת וּלְשָם - קְחִי אוֹתִי אִתָּךְ

להאזנה לשיר:
שרה: תהל צוויג כפרה עליה.

http://soundcloud.com/arnonetl/ldtffwh3lwhx

כָּל אֶבֶן

בַּמַּסַּע בּוֹ הָלַכְתִּי, כָּל בּוֹר וְכָל אֶבֶן

יִקְחוּ נִקְמָתָם  בַּצְּעַדִים הַקְּטַנִּים

כִּי בַּשְּׁבִיל הַמָּלוּחַ הַזָּר וְהַמַּר

לֹא הִשְׁאַרְתִּי לְךָ סִימָנִים

הַמְּעַט שֶׁהָיָה בִּי, הַחֶסֶד הַדַּל

בְּדֶרֶךְ נִקְרַע מֵעָלַי, וּבְשֶׁקֶט

לֹא דִּמְעָה לֹא הָיְתָה יְבֵשָׁה וְקָרָה

לֹא נָזְלָה, לֹא סִימָן, לֹא צַלֶּקֶת

החוּם בְּעֵינֵיךָ, שָׁקֵט וּמַמְתִּין

לְאֹשֶׁר פּוֹשֵׁר, לְשִׂמְחָה בּוֹדְדָה

לְשַׁנֵּן אֶת הַצַּעַר, לִלְמֹד אַכְזָבָה

לֵךְ בְּנִי, אֵל הָעֲקֵדָה.

לוּ בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה, לוּ יָדַעְתִּי הֵיכָן

אִם פָּנָס אוֹ מַקֵּל שֶׁעָלָיו תִּשָּׁעֵן

לוֹ יָכֹלְתִּי, אַךְ לֹא, כִּי אֵינֶנִּי יָכֹל

לוּ הָיָה לִי דָּבָר אֲבָל אֵין.

פָּשׁוּט

דַּבֵּר יָשָׁר

הַסַּכִּין הַזּוֹ מְכֹעֶרֶת

וְאֵין אַחֶרֶת

לַחֲתֹך בַּבָּשָׂר

מִלִּים עֲלֵיהֶן וַתֵּר:

"מְבֻלְבָּל", "מַפְחִיד"

זוֹ הָאֱמֶת שֶׁתַּגִּיד:

לֹא אוֹהֵב יוֹתֵר

חָלוֹק לִי כָּבוֹד אַחֲרוֹן

לְפָחוֹת זֶה

לְפָחוֹת אַל תְּבַזֶּה

אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן

זִכָּרוֹן טוֹב

שֶׁתִּמְצָא

הַלְבֶּן בְּחֻמְצָה

שֶׁיַּפְסִיק לִכְאֹב

נַשֵּׁק לֶחִי -   קַר

לְחַץ יָד -    זָר

הַפְנֵה עֹרֶף - אַכְזָר

אָהֲבָה -   נִסְגַּר

אתה הולך נורא מהר אל תלך כל כך מהר עם כל צעד אתה הולך ולא חוזר יותר יותר לא חוזר

אולי תעצור בין צעד לצעד? תן לי  זמן לחשוב

אני לא יכולה לצעוק אני לא מעזה לצרוח להעיר את השכנים בין שתיים לארבע שנים אדומות מדם ואהבה

כל מה שבזבזת עליי בבתי קפה תוכל להוציא עכשיו על זונות

מהגוף שלך שעבד אותי נותר לי מקום הולך ומתרוקן שפעם היה הגב שלך

אם אעמוד בטרומפלדור פינת הירקון באמצע הכביש ואתה תתכופף טיפה  תוכל דרך החור שבחזה שלי לראות את הים

שיר האביב / טובה ינסן

 כתבה וציירה טובֶה ינסן, מתוך הספר "סיפורי משפחת החיות המוזרות"

מוּמְיָה

מִתּוֹךְ יַעַר אַנְטֶנוֹת, קְנֵי סוּף שֶׁל זָדוֹן

מִתּוֹךְ רֶכֶב בַּרְזֶל, בֵּין סוֹכְנֵי גַּאֲוָה

רַק עָלַיִךְ חוֹלֵם, רַק בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ

הוֹ, מוּמְיָה שֶׁלִּי, אֲהוּבָהּ

בָּא אֵלַיִךְ רוֹעֵד, מִתְּשׁוּקָה וּמִקֹּר

כָּךְ אוֹתִי תְּחַבְּקִי, תְּנַשְּׁקִי בִּשְׁכִיבָה

בְּגִרְגּוּר הָרוֹכְסָן תְּפַשֹקִי  אֶת שְׂפָתַיִךְ

הוֹ, מוּמְיָה שֶׁלִּי, אֲהוּבָהּ

אַל תִּשְׁמְעִי לְקוֹלָם

כְּשֶׁיֹּאמְרוּ - הַזּוֹנָה, רַק לִשְׁכַּב נְכוֹנָה

בִּשְׁבִילִי אַתְּ נָמֵל, אַתְּ מוֹלֶדֶת וּבַיִת

מֵעוֹלָם לֹא הָיִית שַׂק שֵׁנָה

כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, עוּבַּר בְּאִמּוֹ

חוּמֵך הַמָּתוֹק מִתְפַּשֵּׁט בִּי וּבָא

יָשֵׁן בְּתוֹכֵךְ וְעָלַיִךְ חוֹלֵם

הוֹ, מוּמְיָה שֶׁלִּי, אֲהוּבָהּ

אַל תִּשְׁמְעִי לְקוֹלָם

כְּשֶׁיֹּאמְרוּ - הַזּוֹנָה, רַק לִשְׁכַּב נְכוֹנָה

בִּשְׁבִילִי אַתְּ נָמֵל, אַתְּ מוֹלֶדֶת וּבַיִת

מֵעוֹלָם לֹא הָיִית שַׂק שֵׁנָה

טובה (tove) ינסן, מתוך סיפורי משפחת החיות המוזרות

עכבר

לפני שבועיים מצאתי בתוך נעל העבודה שלי את הפתק הבא:

איננו שיכים, הבודדים.

ללא מסדר אחווה

ללא קריצה ידועה

ללא לחיצת יד סודית.

 

מזהים אחד את השני

בהעדר הקריצה

בחסרון הלחיצה הסודית

במבט החלש הסתמי

- ממשיכים איש בדרכו

לקחתי את הפתק איתי לעבודה.  אחר הצהריים כרעתי, הצמדתי את הראש לרצפה והצצתי מתחת למקרר כשאני מחזיק אותו  ביד.

"זה אתה כתבת?" שאלתי.

ידעתי  שהוא שם. החירבונים שלו היו כל בוקר על הגז, והנחתי שהוא לא ממש חי על השיש,  הוא בטח מתחת למקרר.

"האמת שכן"

לא באמת ציפיתי לקול צייצני של עכבר. ואכן,  קיבלתי בריטון עם משיכה קלה לבס.

"שיר יפה"

"תודה"

"אהה....אוקי....".  אני עוד כורע עם הלחי על הרצפה. אין לי שום דרך להוכיח שעל שולחן האוכל בשטח המת מאחוריי לא יושב עטלף פירות עם משקפי שמש ורודים ושותה שוקו עמיד בקש. "תהיה כאן בערב?" שאלתי.

"בערב אני בדרך כלל בחוץ במרפסת"

הקול שלו מתחת למקרר נשמע כאילו הוא חונק מישהו בידיים בזמן שהוא מדבר איתי.

"בסדר" אמרתי "אולי גם אני אצא החוצה"

"סבבה"

קמתי. יישרתי את הגב. התכופפתי עוד פעם.

"היא שמה מלכודת דבק בארון מטבח מתחת לקרוסלה"

"אני יודע"

אני באמת מעדיף לשבת מול המחשב או לקרוא מאשר לדבר עם אנשים.  אני התרגלתי,  העולם התרגל,  הכול בסדר.   אלא  שיצא כך, שלכאורה הזמנתי אותו לשבת בערב במרפסת  ולדבר.  לא היה לי נעים ממנו.  לא שאני לא מסוגל לעמוד במטלות החברתיות האלה,  רק שאחר כך אני שונא את עצמי למשך חמש דקות.

אני גם משקר כל הזמן באירועים כאלה. ממציא. והכי גרוע, מדבר על דברים שאני לא מבין בהם כלום.

לא משנה. בסוף -  ערב ומרפסת.

הוא הציע לי סיגריה ולקחתי.

"אתה לא מפחד שהיא תצא פתאום?"  שאלתי אותו.

"אני בשנייה נעלם.  אני שומע אותה מקילומטרים"

"קפה?" אני שואל.

הוא מסתכל עליי.

"תראה" הוא אומר, "מסוף מאי  אני אוכל מהאוכל שלך וגר אצלך בבית. את כל אלה אני עושה בלי לשאול אותך.  אז אתה באמת לא צריך לארח אותי.  אתה אפילו לא צריך להיות נחמד אלי"

אוקי.  אני לוקח שנייה לבדוק אם אני מופתע או נבוך. לא ברור.

"בסדר. אבל אני עושה לעצמי בכל מקרה.  אתה רוצה או לא?"

"שחור"

"תודה" הוא מסתכל בהערכה בכוס שאני מגיש לו.

"מה זה מה שכתבת לי?"

"זה מה שזה.   השיר לא היה מיועד דווקא לך. סתם, נראה לי מתאים.  חשבתי שהשיר ידבר אליך"
"באמת דיבר אלי.  יפה מאוד"

"תודה"

"אתה כותב הרבה?"

"כמה שאני יכול.  בעיקר שירה. רובה לא שווה כלום, אבל יש כמה דברים שאני אוהב. אני גם עובד על רומן  עכשיו"

"וואוו.  מכובד"

"לא יודע מה אומרת המילה 'מכובד'...אני עסוק בעיקר בהתחלות"

"אתה מתחיל משהו וזורק אותו?"

הוא קצת מחייך לעצמו. "אני כותב שלושה משפטים, קורא אותם ולא מאמין שהמטומטם שכתב את דבר המביך שאני קורא הוא אני.  יש לי כבר בערך ארבעת אלפים מילה של בושה בעצמי"

"הבנתי.  הכתיבה  נשמעת כמו הרבה עבודה. מתי אתה מוצא לזה זמן?"

הוא מסובב אלי את העיניים שלו ואומר: "אני לא בטוח שתהליך הכתיבה שלי  באמת מעניין אותך.  זה בסדר, אמרתי לך.  אתה לא צריך להתאמץ.  תמשיך להתייחס אלי בתור עכבר ותרגיש הכי נוח בעולם.  גם לי יהיה נוח יותר"

שתקנו כמה דקות ברמת מבוכה סבירה.

"אפשר לשאול אותך איך...אתה יודע...כל העניין הזה שאתה עכבר...איך זה עובד?"

"איך זה עובד?"

"כן. אתה יודע. אני לא רואה אותך ביום יום שלך. אין לי מושג קלוש על חיי העכברים"

"תחשוב על הדבר הכי רגיל בעולם. בדיוק מה שאתה מתאר לעצמך.  קמים בבוקר, מחפשים אוכל, מגדלים ילדים. בית בית פזמון, בית פזמון, קטע מוזיקלי, פזמון פזמון.  רגיל"

"אתה שונא אותי?"

השאלה הזו באה ממני.  הוא זה שאמר לי לא להיות נחמד אליו, אז בסדר. שיתמודד עם שאלה ישירה.

"אני שונא אותך כמו שאתה שונא אותי"

"אין לי שום דבר נגדך, בחיי שלא"

"תיארתי לעצמי.  אז תחשוב שאצלי אותו הדבר"

"והמלכודות?  והרעל?  אתה יודע.  השאלה שלי לא מופרכת לגמרי"

"והחרא על השיש? ושאני מפחיד את הבנות שלך? ומכרסם לך את הספה?"

אוקי.  סטופ כדור הארץ שנייה. פה הוא קצת הפתיע אותי. אני מדבר על סוגיית כרסום הספה. לא ידעתי. על הכרסום  למשל הייתי יכול לשנוא אותו בכיף.  מישהו יצטרך לשלם על ריפוד חדש לספה המכוערת שלנו. זה בטח ייגמר בסלון חדש.  כן.  פה אני יכול לעשות ממנו אויב.

"לא נורא נעימים לי כל הדברים שאמרת,  אבל אני לא חושב עליהם יותר מידי"

"אז אצלי זה אותו דבר. הרעל והמלכודות? יא חביבי, כל אחד עושה את התפקיד שלו בעולם.  אין לי טענות"

"סבבה"

שתקתי. ואחרי רגע המשכתי "אבל אם אתה יכול להפסיק עם הספה אני אשמח"

למחרת הוא לא ישב בחוץ.

יום אחרי השיחה הזו היה לי יום מחורבן במיוחד בעבודה. אפילו לא הצצתי למרפסת לראות אם הוא שם.

יום מחורבן זה תמיד אנשים.  יש ימים כאלה, שאני נע מתקלה אנושית אחת לשנייה.

הביטוי "מפח נפש" מתאר נהדר איך אני מרגיש בסוף יום מחורבן.  סחוט ומותש. מפח נפש. מאוכזב נורא מהמין האנושי, ובעיקר מעצמי.  

לפעמים אני נורא כועס על לקוח. אני יודע שאני צודק.  אני צודק.  אני באמת צודק.  וגם אם לא, לפחות תקשיב לי בנאדם,  תראה אותי.  נכון, הכסף המזוין אצלך, אז מה? זה אומר שאתה פתאום צריך להיות הבן האובד של הימלר?

כשיצא לנו להיות בשטחים, מפקד הצוות אמר לנו: "כשאתה מתנהל מול הפלסטינאים, תחשוב על האקדח הנופל.       כשאתה בודק אותו במחסום או עורך לו חיפוש בבית בשלוש לפנות בוקר, אתה מחזיק ביד אקדח. כשאתה עושה את הדברים האלה, תחשוב איך היית רוצה שהוא יתנהג אליך,  אם האקדח היה נופל לך מהיד והוא היה תופס אותו ראשון"

ובסוף, עם כל הצדק והעוול, אני הוא המוזר.  אני האיש שיוצא בסערה מפינת האוכל של הגולדשטיינים ושניהם ביחד חושבים "הנה בחור עם הרבה בעיות".

יצא כך שנפגשנו שנית אחרי שבוע. בבוקר חיכה לי פתק בנעל עבודה "דבר איתי" ובערב הוא ישב בחוץ.
"מה קורה?" אני שואל

"אני יודע, בסדר".

אני לא איזה גאון של שפת גוף, אבל לא היה קשה לראות שהבנאדם בתמונות.

הזוית שבה הוא ינק מהסיגריה שלו.  הדרך שבה נסגרו אצבעות יד ימין שלו על קיבורת יד שמאל.

הוא לא היה מגולח לפחות יומיים. בקיצור.

בשביל להיות נחמד שאלתי: "הכול בסדר?"

"תקשיב".

חמישה  סימנים שונים שאני לא מכיר אמרו לי שהבנאדם רועד מבפנים.

"אני לא מתערב בחיים שלך או משהו. אנחנו בקושי מכירים כן?  בכל אופן, אם אתה יודע על מלכודות דבק, יעזור לי מאוד אם  תגיד לי.  אתה יודע מה, אל תגיד לי. אבל אל תבוא לשבת איתי ואל תדבר איתי כאילו שאנחנו חברים מהסיירת"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר"

הוא לא מסתכל עלי, ומנענע בראשו כלפי הרצפה

"קרה משהו?" שאלתי.

"יסמין כמעט עלתה על מלכודת דבק אתמול"  הוא אמר לי, וחשב שהוא מצליח להסתיר את הכעס בקול שלו.

"שמע, לא ידעתי מהמלכודות האלה.  אני מצטער"

"בסדר. בסדר.  אני רק אומר תודה שזו הייתה יסמין ולא אחד הילדים"

השחיינית: "חרא של מדינה. כל הזמן מרמים אותך"

אני: "מה קרה?"

השחיינית: "אני כבר שבועיים מניחה מלכודות דבק לעכברים, ושום דבר. את החירבונים שלהם אני רואה. אותם בעצמם אני גם רואה, אבל המלכודות האלה שוות לתחת"

אני: (מחבק אותה מאחור)  "אולי נזמין מדביר וזהו?" (אני יודע שזה לא יקרה)

השחיינית: "זה לא יקרה".

בדיוק שבועיים לאחר השיחה ההיא שהייתה לי עם העכבר. מאז נהיינו קצת חברים. נפגשנו כמעט כל ערב. אני חלש מאוד בלתחזק חברים, אבל איתו כמעט ולא הייתה עבודה. הוא באמת התכוון למה שהוא אמר, שלא נתאמץ.

"אני לא יודע למה היא כל כך שונאת אותי"  אנחנו די שיכורים יש לציין, כרגע מרטיבים תחתון.
"זאת השורה שלי" מישהו מאיתנו אומר.

אנחנו נרגעים קצת, ואני אומר לו:  "כי אתה מטומטם שאתה מחרבן על הכיריים גז"

"יש לי מעי רגיז.  אין לי הרבה אפשרות בחירה כשזה מגיע  למני טיים"

לא האמנתי לו. הוא כנראה הרגיש והוסיף:"נכון. זה גם נורא כיף לחרבן לה שם".

בשתיים וחצי בלילה נגמר הוויסקי.  היו כמה רגעים של שתיקה, כזו לפני שמתקפלים.

"איך אתם נתפסים במלכודות האלה כל החיים שלכם?" אני שואל  אותו.

"אני לא בטוח שתוכל להבין"

"אני די בטוח שכן.  בוא, תתחיל"

"תראה.  לדבר שאתה קורא פיתיון, אני קורא חיים.   אני לא באמת מסוגל לתפוס שהיא מנסה ללכוד אותי.  לכן אני לא רואה מלכודות ופיתיונות, אלא רק חיים ויופי"

"הבנתי מצוין, אתה רואה?"

הוא שותק ומסתכל עליי.

ומסתכל עוד, כך שאני מבין שיש עוד משהו.

"מה?"
"תחשוב לבד.  נראה לך שהבנת?"

"כן.  אני חושב  שכן"

"הבנת שאני לא מסוגל לתפוס רעיון, וזה גורם לי להיות עיוור?"

"כן, הבנתי. הבנתי"

"לא הבנת כלום.  אתה בטוח שאני מדבר על עצמי"

אני מתחיל לחשוב על המשפט האחרון שלו, אבל הוא ממשיך  "תראה, אני יכול להגיד לך עכשיו כמה דברים, אלא  שלא תהיה לך את היכולת להבין אותם. אני חושב שאתה בכלל לא תשמע את המילים. הן  מחוץ לך.  בכל מקרה, אם אתה שומע אותי עכשיו, פשוט תנסה להיזהר"

למחרת הייתה להם אסיפת הורים שיסמין התעקשה שדווקא הוא ילך אליה.

ביום חמישי הייתי בעבודה וראיתי את הדר שכטר.

"...וראיתי את הדר שכטר".

המשפט הזה מספיק, בחיי, לסיבוב וחצי בחיים האלה.

הייתי בדרך להביא קפה, וקלטתי אותה יוצאת מפתח של גן ילדים.

הייתי אומר שהיא נראתה טוב כמו בתיכון, העניין הוא שהיא נראתה הרבה יותר טוב מאשר אז. כמו ניצחון. אימהות צעירות אחת, החיים אפס.  

העיניים הירוקות שלה מיסמרו אותי עשרים ואחת שנים לאחור. הן עשו את הפעולה הזו מטווח של חמישה עשר מטר בלי מאמץ.

אז ככה. באותו בוקר ספציפי לא התכוננתי לכל השכטריזם הזה שייפול עלי. לו הייתי יכול, הייתי מתחמק ממנה.  ממשיך לקלל את עצמי עשרים ואחת שנים נוספות, ובלבד שלא אצטרך להתמודד עם כל האישה הזאת.

אלא שהיא ראתה אותי וכבר לא הייתה לי ברירה אמיתית.

רגליים- להמשיך לנוע כרגיל.  ידיים- לזכור להתנודד בטבעיות עם הרגל הנגדית. הנגדית מטומטמות. הגפיים שלי איכשהו נשאו אותי אליה והנה אני,  כמו הפוץ שאני:"הדר שכטר!"

כמה אישה יכולה להיות באישה אחת.

ספרתי עליה לפחות לידה אחת.  הייתי יכול לבלות כמה חודשים בלספור עליה דברים.

ואז הסמקתי. כן נו. יש לי את העניין עם ההסמקות. במקרים כאלה, אם אני מצליח לזכור, אני יוזם התקף שיעול.  השיעול אמור לעזור לי לזחול אל מחוץ לתופת הזו.

לפתע  שמעתי רעש נוראי של משהו נטרק, ומשהו באמת  נטרק מעלי, ואני לכוד במלכודת.

אני במלכודת עכברים.

השחיינית מרימה אותי עם המלכודת. עכשיו אני רואה שדווקא יפה לה אודם. דרך החורים היא מסתכלת עלי.

נכון, הוא אמר לי להיזהר, אבל לא שמעתי ממה.

בדרך כשהיא לוקחת אותי החוצה אני קולט אותו עומד על הכיריים גז ועושה לי עם השפתיים:

"אתה רואה שלא הבנת כלום?"