אמרתי תודה לכספומט ונכנסתי לרכב.
"יש כאן 2500 שקל, סעי עד שהם ייגמרו. אני מבקש ממך
להקשיב לי לרגע. אם לא מתאימה לך העיסקה הזו, זה בסדר. אני נותן
לך עכשיו 2500 ש"ח. סעי עליהם, לא חשוב לאן. בבקשה אל תדברי איתי ואל
תשאלי שאלות. אולי אבקש ממך לעצור בדרך או להיכנס למקומות. תעשי את
החשבון בשבילי. אם לא מתאים לך את יכולה להגיד לי עכשיו. אם מתאים לך
פשוט תמשיכי לסוע ותגידי לי 10 דקות לפני שנגמר הכסף לנסיעה. אם את מעשנת לא
אכפת לי שתעשני"
לפני 10 דקות הזמנתי מונית מיהוד. יש אלוהים. מי עוד
יכול להיות כל כך אירוני ולשלוח לי נהגת.
היא ממשיכה לסוע ולא מדברת. נוסעת. רק אחרי שעברנו את
הרמזור אני מבין שהיא חיפשה מקום נוח לעצור, ועצרה לי בתחנת האוטובוס.
"לא מסתדר לי"
"בסדר" עונה לה הטייס האוטומטי שלי בזמן שאני
מנסה להתמודד עם האסון הקטן והבלתי צפוי שהתרגש עלי כרגע. "כמה אני חייב
לך?"
"שישים שקל"
שילמתי לה 200, קיבלתי מבט סתמי בראי ועודף. יצאתי.
עכשיו אני תקוע בתחנת אוטובוס בצומת אל-על, מחזיק שקית של
"מטעמי ברייטהול אוכל מוכן", מכנסיים קצרים, כפכפים ששכחתי להחליף
לקרוקס והרגשה כללית של מטומטם ממדרגה ראשונה. כמו כן, לאורך ההתרחשות כולה, אני
מנסה לשוות לתאונת הדרכים החזיתית שקרתה ביני ובין החיים שלי חזות משעשעת, אבל מה
שבאמת הייתי רוצה עכשיו הוא לבכות.
המונית נסעה.
עכשיו מה. מה אני אמור לעשות? האוטו בבית, ובכל מקרה לא
היייתי לוקח אותו. הבית גם בבית, חה חה חה, והוא (הבית) כבר לא אופציה.
אפילו מונית, זונה של נסיעות, לא מוכנה לשכב איתי עבור המון המון כסף.
בא לי לבכות, אבל מעצבים. לא מהמצב. "המצב".
הדבר הזה שבלי שאף אחד שומע, אני מרגיש על זריקת טשטוש בכל מה שקשור אליו.
אל אדון "מצב".
המונית חזרה.
"אתה רוצה כנס, אבל אין כזה דבר לא לדבר"
דרומה. הבחירה הטבעית. התחלנו לדבר ולהכיר, מסתבר
שהבחורה לא עונה על הסאראוטיפים שיש לי בראש בכל הקשור לנהגות מוניות. וזה דבר
טוב. עצרנו בבאר שבע והזמנתי אותה לארוחת ערב מאוחרת במקום נוראי. מאוחר
בלילה נכנסו לחאן בארותיים במכתש רמון. שכבנו כאילו שגורל המין האנושי תלוי
בנו. בבוקר היה על המזרן הריק שלה פתק: "מתוק אחד, עשיתי כל מה שאני
יכולה בשבילך. תודה."
כל זה כמובן לא קרה. הייתי שמח להיות האיש ההוא ששוכב עם נשים
זרות, אבל זה לא מה שיצא לי בהגרלה.
חוץ מהקטע של הנסיעה דרומה. הנסיעה דרומה הייתה אמיתית.
אחרי לוד פשפשתי בשקית והתחלתי לשתות מהבקבוק לגימות קטנות
ונחושות. לנהגת קראו לידיה ורסאנו ומספר נהג שהיה כתוב על לוח פליז בתקרת
המונית.
לידיה ורסאנו הסתכלה עלי בראי כל כמה דקות. לא שראיתי
אותה מסתכלת, אבל זה קרה.
במונית התחיל להתנגן "birds"
של ניל יאנג. לפי הסאונד ידעתי שהמוזיקה לא באה מהרדיו אלא מהסידי. עם ההכרה
שלי ההולכת ומיטשטשת, עוד הצלחתי לדלות מתוך הראש שלי את המחשבה העמוקה הבאה- איך
נהגת מונית מכירה את ניל יאנג.
צומת ביל"ו. אני כבר פחות או יותר מסודר מבחינת אחוז הדם
במחזור האלכוהול שלי. מה שקרה עד אז במונית זה ניל יאנג שאמרנו, כולל "unknown legend" , אחריו אם אני זוכר נכון פול סיימון
עדיין משוגע אחרי כל השנים המחורבנות האלה, ו "american tune".
בשיר הזה נהייתי מספיק שיכור ומפוכח בשביל להפסיק לתהות על הטעם המוזיקלי של לידיה
ורסאנו.
ב "cold
cold ground" של טום
ווייטס נשכבתי על הצד, וכשהוא התחיל את "yesterday is here" התחלתי לבכות בלי שליטה.
בכיתי כמו בחלומות שלי, מקופל על המושב האחורי של לידיה
ורסאנו, מבכה שנים אבודות, דברים שלא אהיה, סטירות שרותחות לי על הלחי כבר 30
ומשהו שנים.
יש אנשים שלא כל כך הצליח להם. החיים האלו כלומר.
השיכור הממרר בבכי במונית ההיא נחשב לחבר של כבוד במסדר האנשים האלה, מסדר
שתי כפפות יד שמאל.
ההכרה שלי הלכה והיטשטשה במהירות. עד שאיבדתי אותה, אני עוד
זוכר רנדי ניומן שר "sail
away" ו"bad news from home", אלביס קוסטלו רוצה אותך נורא,
ולתוך התחום המתוק שבו אני הוא הוויסקי והוויסקי הוא אני ליווה אותי
עמיר לב פעם בחיים וכנראה גם כחול וירוק.
"אתה לא מקיא לי במונית. דפוק אחד". לידיה
אמרה לעצמה בשקט בשעה שהיא הרימה את הראש שלי ופרסה תחתיו מגבת. היא לא יכלה לדעת
כמובן שמעולם לא הקאתי, בטח לא מקצת אלכוהול.
לידיה ורסאנו. היא הריחה טוב. היא הריחה טוב מאוד.
בשם עדין בריח סגול כהה, ושאריות עשן של שתי סיגריות ביום. בשביל לפרוש את
המגבת היא הרימה את הראש שלי ומתוך הנחה שאני מעולף, הצמידה אותו לחזה שלה.
אני מציין עובדה כמעט יבשה - את הרגע הזה לא אשכח כל חיי. והתעוררתי במושב
במדבר.
בשביל לראות מה השעה חיפשתי את הנייד שלא לקחתי איתי.
הרמתי את הראש להסתכל בשעון של המונית. הרמת הראש הייתה האות לו חיכה
הגורילה הענקי עם השיניים העקומות על מנת להוריד בדיוק על הראש הזה
פטיש 10 קילו בכל הכוח. ואני מדבר על גורילה שאכל ארוחת בוקר.
07:16. עד שבע, מבחינתי, היום עדיין לא מתחיל. הצטערתי שעכשיו
16 דקות אחרי ולא לפני שבע. לא התחשק לי להתחיל יום נוסף. לא ככה.
"אתה רוצה להתקלח? זה הבית של הגרוש שלי. כולם יצאו אין
אף אחד בבית"
כשיצאתי מהמקלחת היא ישבה במטבח וחיכתה לי. הייתי מעריך מאוד
כוס קפה עכשיו, כוס קפה שלא קרתה.
התיישבתי באלכסון ממנה והתחלתי להתעסק עם השקית שלי, להרוויח
זמן, לדחות את המבוכה. עסוק בלרשרש את עצמי למוות, הרגשתי שהיא נועצת
בי עיניים.
לידיה ורסאנו. איזה עיניים. חום בהיר בהיר בהיר. רסיטל רשרושי
השקיות בכיכובם של מטעמי ברייטהול נהיה מגוחך לפני כמה וכמה דקות. נשענתי אחורה
והיישרתי מבט אל המוות.
מחקתי כל מה שחשבתי על לידיה ורסאנו. מחקתי את זה
בלילה, אבל רק עכשיו שמתי לב לכך.
עכשיו אנחנו עושים מבטים ושתיקות. דבר שפעם הייתי חלש
בו. פעם. תקעתי בה עיניים ולא הורדתי.
זמן עבר.
קמתי, יצאתי, העפתי מבט בחוץ וחזרתי.
"נכון" אמרה לידיה "אין בחוץ אף אחד".
זמן חלף. עיניים חומות בהירות בהירות.
"בא ניסע. זה קורה בגלל הסטטוס שלך. הסטטוס על
החלום"
קמה ויצאה לחכות לי במונית.
בדרך לחאן שחרות פלייליסט מהחלומות. כזה שלא היה לי.
ברוס ספרינגסטין עולה באש, נוהג כל הלילה לקנות לה נעליים, קייטי מלואה, עוד
ניל יאנג. איך לפעמים מאיר אריאל, bang bang לא יודע מי אבל עשתה את העבודה. מישהו קורא בשמי.
הגענו לחאן שחרות. הגמלים המחורבנים שצחקו על חשבוני לפני
שנתיים כשהייתי כאן והכלב של בעל המקום נשך אותי - עדיין לועסים.
שאלתי את לידיה למה אני לא מפחד.
"אתה רוצה לפחד? ממה?"
אנחנו יושבים על שן סלע. שן סלע. יש כאן תצפית על כל
הערבה. על כל העולם למעשה. משהו מוגזם.
"לא יודע. אולי בגלל שעכשיו כבר אחת וחצי בצהריים
ומהבוקר לא ראיתי נפש חיה חוץ ממך" מה שהיה נכון.
המושב היה ריק, הכבישים בדרך לכאן היו פנויים כמו אחרי שואה
גרעינית, החאן היה נטוש על פי מה שאני ראיתי.
"אולי בגלל ההערה שלך על הסטטוס שלי. אני לא רוצה
לשאול למה התכוונת. אני עדיין מקווה שלא שמעתי נכון"
"מה ההבדל בין חלום למציאות?" שאלה אותי לידיה.
רציתי לחשוב על תשובה, אבל משהו עצר אותי. הבנתי שהיא מצטטת את הסטטוס שלי מאתמול.
"בחלום אתה לא מודע לכך שאתה חולם. מעבר לכך-כלום.
תחושות נורמליות לגמרי בכל החושים, אנחנו אפילו חולמים לעצמנו זכרונות. אתה לא
מודע לשינה שלך, והאפשרות להתעורר לא קיימת. לא מושגת. אנחנו חושבים שאנחנו
נודדים ממצב תודעה א למצב תודעה ב, מה שאנחנו לא חושבים, שאולי שני אלה הם לא
היחידים. אולי יש עוד מצבי תודעה אחרינו ולפנינו. יופי. אז אני עכשיו
בחלום"
שתיקה ועיניים חומות בהירות. אני מתחיל להתרגל למנח הזה.
"אם אתה מרגיש מוזר ורוצה לפחד פשוט תגיד לי"
"אני מניח שלפחד יעזור לי להרגיש יותר נורמלי"
"הדבר היחיד שיעזור לך באמת, וזה העיקר, הוא להבין מה
אתה רוצה"
"מה את?"
"מה אתה"
בשנים האחרונות, כשאני נתקל בבעיה של ניסוח, אני קודם אומר את
הדברים, ואחר כך מתחרט. עכשיו יצא לי כזה: "את מהאנשים האחרים?"
קרה משהו מוזר, אנושי, נעים בצורה קיצונית. אנחנו, לידיה ואני
יושבים על השבר הסורי אפריקני. מילולית. יושבים עליו. לפתע הוא עושה
סיבוב, עולה מהערבה, מטפס על הצוקים של החאן, מפלח אותי לאורך, וחוזר למסלול שלו
צפונה.
לידיה צוחקת. היא צוחקת עליי, אבל מכל הלב. היא לא מפסיקה לצחוק
ולהסתכל עליי, העיניים שלה אומרות לי תודה על ההצחקה הזאת.
"האנשים האחרים..." היא מוחה דמעות. ושוב צוחקת.
יופי לידיה. אני חושב. אם זה ככה, נראה אותך.
על מה אני חושב.
התרגיל עבד. היא מרצינה, אבל בחן רב.
"שלושה דברים באופן כללי. אתה מנסה לדמיין אותי עירומה
במיטה ותוהה אם החזה שלי מנותח או סתם נורא יפה, אתה מנסה למצוא הסבר הגיוני שיסדר
לך את הענינים בקשר למה שקורה איתך מאז אתמול בערב, ואתה חושב שחסר מעט מאוד כדי
שתתאהב בי. למעשה אתה די בטוח שזה כבר קרה"
היא מתקרבת אליי מספיק בשביל להניח את כף היד שלי בשלה ולהגיד
לי בשקט "אני לא אעשה את זה יותר".
"אני לא קוראת את המחשבות שלך עכשיו. אתה יכול לחשוב על
קריאת המחשבה בתור משהו שכיביתי. אני חושבת שאתה לא אוהב שנוגעים בך. אתה
תחבק אותי רק אחרי שנשכב, ואת זה אתה לא יודע לעשות. בסוף, אמרתי לך, אתה
צריך להבין מה אתה רוצה. אני הולכת להכין קפה" היא מנשקת אותי על הלחי
קמה ונכנסת לאוהל הגדול.
"אני במצב תודעה אחר?"
"אני לא חושבת"
"אז למה קורה לי מה שקורה לי? למה את?"
"המילה הזו, 'למה', לא מתאימה לכאן. כתבת
סטטוס על עצמך כשאתה חולם, כתבת שיש מצב תודעה אחר שמחכה לך..."
"ואת מצב התודעה האחר?"
"לא"
"אז איך זה שאין אנשים, שקראת את המחשבות שלי ויחד עם כל
אלה אני לא מבוהל? את יכולה להסביר לי מה קורה כאן? מי את? מה את?"
"אני לא בטוחה שאפשר להסביר. אני לא חושבת שההסבר
הוא הדבר החשוב. אם אתה רוצה, האנשים יכולים לחזור ולא תדע לרגע שהם נעלמו,
אתה יכול להמשיך לפחד ולשכוח שהפחד נעדר. אם אתה רוצה, אני, וכל מה שאני חלק ממנו,
יכולים להעלם בלי להשאיר עקבות. לא אשאיר אצלך את הכאב הקל ביותר"
"אני צריך לתת לך תשובה?"
"רק אם אתה רוצה"
"לידיה"
"מה"
"תשאירי בינתיים את הכל כמו שהוא עד שאני חושב קצת"
"אתה רוצה שאני אשאר"
"כן"
"אולי פשוט תגיד 'לידיה, תישארי'"
"לידה"
"מה"
"תישארי"
"בסדר"
חושך שאפשר לשתות אותו. שוכב על המזרן באוהל הגדול, ולא רואה
כלום. על המזרן לידי שוכבת לידיה. אני לא יודע אם היא ישנה או לא. אם היא בכלל.
לידיה בסופר פוזיציה.
"גורילות בערפל" עם סיגורני וויבר. היא מספרת
על חוויה של שנת לילה משותפת עם משפחת הגורילות ליד זכר האלפא. היא מספרת על
תחושה נפלאה וחד פעמית, תחושה של להיות נשמר. been watched.
ארוחת בוקר בפונדק של נאות סמדר. הגענו לכאן בלי לדבר. אני
מסתכל בעיניים של לידיה. היא מתסכלת עליי. הרבה זמן ישבנו שם ועשינו את
העיניים. לא הייתי לחוץ או מאומץ.
המבט שלה היה מבט שאינו מבקש.
כזה שאינו אומר "מה"
לחקור עד תום את הכיבשן שהוא עיניה. החום בהיר בהיר.
סיפרתי לה את סיפור חיי.
היא אמרה לי המון דברים שלא הבנתי והיה נעים לשמוע.
תגיד את הדברים. תגיד כבר שאתה רוצה להיות איתי בנחל גישרון
בזריחה. שעה שאתה קודח לעצמך בראש איך להוציא החוצה משפט בעברית. תמלמל
אותו. אתה יודע שיש דברים יותר קשים מזה. אנשים מתמודדים עם סרטן ועם אובדן. אתה
בסה"כ צריך להגיד לי משפט אחד או שניים. משפטים, דרך אגב, שאינם נורא
חשובים לגורל כדור הארץ. הם נהיים מפלצתיים רק בראש שלך.
הרי כבר הבנת מה הענין פה.
מה אתה רוצה.
"לידיה. אני רוצה להיות איתך מחר בזריחה בנחל גישרון.
אני מאוהב בך. אני מפחד להיות איתך את כל היום ואת הלילה שאחריו עד שנגיע לשם. אני
רוצה שתעשי את אחד הקסמים שלך ותדלגי אותנו את השעות האלה עד מחר. אין לי כוח
להתמודד עם כל הטוב שאת עלולה לתת לי. אין לי כוח לפחד מהרגע שתגידי לי
'לא'".
תגיד לי עוד דברים.
"בסדר. אני רוצה אותך נורא. אני רוצה שתאהבי אותי"
את המונית השארנו על כביש 12 מתחת להר יואש. על הכביש, באמצע
הנתיב. חשבתי שזו מחווה יפה מצידה.
ירדנו למטה על הסימון הכחול והתחלנו ללכת. אם לא הייתי כאן
בעבר כמה פעמים לא היינו זזים מטר. חשוך שיכלתי...חשוך. נגמרה לי הסבלנות
לדימויים. נהייתי רגיש לבולשיט.
לידיה הולכת אחרי לאט, אבל בשום אופן לא חסרת ישע או משהו
כזה.
"אני חושב שהלכנו מספיק" והתיישבנו.
הכל נסוב סביב הדבר שאני רוצה.
ישבנו על הסלע החשוף וחיכינו לאור שיבוא.
"את יכולה" הקול שלי רועד. נשמע באזניי מחריד. מפר.
מחלל. "את יכולה לשבת לידי?"
לידיה יושבת לידי. כל הנשייות שלה. הריח, המגע החלק החמים של
כף היד שלה מסתערת על שלי כמי שאיננה אויבת. כולי מקופל אל תוך האצבעות שלה. קורות
חיי מרוכזות במגע שבין רגלינו.
ואז החל האור. צוקי הענק מתחילים להתעורר. קירות מאונכים של
מאות מטרים מפהקים לשחר נוסף.
רק לראות מה אני רוצה.
הדינוזאורים האבניים האלה מסביבי מברכים בוקר טוב איש את
רעהו, לא מודעים לקיומו של המין האנושי. אנחנו יושבים קפואים בפחד שלא ייראו
אותנו.
לידיה. לידיה.
מה שאני רוצה.
עומד על כביש 12 ומתבונן במכוניות הראשונות של הבוקר.
רשומות
.jpg){kind=spacer}