רַוָּקָה

אַל תַּגִּיד רַוָּקָה.

רַוָּקָה זֶה רֵיקָה וּרְחוֹקָה.

רַוָּקָה זֶה יוֹצֵא לְךָ כְּמוֹ יְרִיקָה

כְּמוֹ קִנְּאָה יְרֻקָּה

כְּמוֹ קִינָה אֲרֻכָּה

שֶׁחַיִּים מְבַכָּה.

רַוָּקָה זוֹ אַבְקָה וְאַבְקָה זֶה קְסָמִים וּקְסָמִים מְכַשֵּׁפָה - אַל תַּגִּיד רַוָּקָה.

תַּגִּיד אָדָם נְקֵבָה שֶׁחָסֵר אַהֲבָה.

אַל תַּגִּיד רַוָּק.

רַוָּק זֶה נֶחְנַק בְּאָבָק.

זֶה וָקוּם וְרִיק וְרֵיק וְנִזְרַק

זֶה רֵיחַ חָזָק שֶׁל בְּדִידוּת שֶׁל אוֹזוֹן הַבָּרָק.

מְטַפֵּס לְזִקְנָה שֶׁל זִיפִים לְבָנִים

תַּחְתּוֹנִים  מֻכְתָּמִים

חָוָק אַחֲרֵי חָוָק.

רַוָּק זֶה רַק וְרַק זֶה בִּלְבַד וּבִלְבַד זֶה לְבַד - אַל תַּגִּיד רַוָּק.

תַּגִּיד אָדָם זָכָר שֶׁהוֹלֵךְ וְנֶחְסַר.

אַל תַּגִּיד קָשִׁישׁ

קָשִׁישׁ זֶה חוֹשֵׁשׁ וּמַתִּישׁ

זֶה קִשְּׁטָה! וְקִיא יָבֵשׁ עַל הַכְּבִישׁ

מַלְאָךְ הַמָּוֶת נוֹקֵשׁ וּמַקִּישׁ

זֶה קַשׁ שֶׁנִּדְבַּק לְזָ'קֵט מְטֻנָּף

בְּזֻהֲמָה נִקְרָשׁ

יוֹשֵׁב בְּאַלֶנבִּי מְקוֹשֵׁשׁ בַּקְשִׁישׁ

נֶאֱחַז  בְּקַשׁ

עַל קַרְטוֹן-מִדְרָכָה כַּסְפּוֹמָט הַקּוֹנֶה סִסְמָאוֹת סוֹדִיּוֹת רַק  בְּ cash.

קָשִׁישׁ זֶה קָשֶׁה וְקָשֶׁה זֶה לִחְיוֹת וְלִחְיוֹת זֶה לָמוּת - אַל תַּגִּיד קָשִׁישׁ.

תַּגִּיד מַסְפִּיק. הוּא חַי מַסְפִּיק.

אֲבָל תַּגִּיד לִי יְחֵפָה

יְחֵפָה זֶה יָפָה.

אִתְּךָ עַל סָדִין חָפוּפָה

עַל הַחוֹף אַחֲרֵי הַסּוּפָה

אֶל הַסּוֹף אָסוּפָה

אֲפוּיָה וְחוּמָה וְחַפַה

חָפוּנָה בְּכַף יָד חֲשׂוּפָה.

יְחֵפָה זֶה קַרְסֹל זֶה מַפְתֵּחַ סוֹל זֶה מַפְתֵּחַ פָה רַק תַּגִּיד יְחֵפָה.

(נוּ.  תַּגִּיד לִי כְּבָר יְחֵפָה)

קייט מוס,  תודה להר הקסמים.

שבעה רקיעים

ומנלן דאיקרי שמים דכתיב ואתה תשמע השמים

מכון שבתך ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה

ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות

וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים

מתוך תלמוד בבלי, מסכת חגיגה

אמרתי שאני חושב שיש שני רקיעים.

אלמה אמרה שישנם שבעה רקיעים ולכל אחד מהם שם:  ווילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

"הווילון לא עושה כלום" היא אמרה. מיד אהבתי אותו נורא, ויותר מאוחר, אחרי שהיא נרדמה, כתבתי:

אל הווילון, שאינו משמש לכלום

נכנס שחרית ויצא ערבית

כך אני עומד ריק ביום תשלום

היי לי כל יום מחדש בראשית

רשמתי על קופסת הסיגריות את השמות שהיא נתנה לרקיעים.
"מה זה השני, הרקיע?" שאלתי

"ברקיע נמצאים השמש והירח.

"והמזלות" היא הוסיפה אחרי שחשבה קצת.
שאלתי אותה אם גם המזל שלי נמצא שם והיא אמרה "לא"

(קחי אותי אלמה לרקיע

כוכבים מזלות לבנה וחמה

אני פשוט ורגיל ורוצה להיות

אתך כמו נשימה )

"שחקים?"

"בשחקים" אלמה אמרה  "יש חנות מכולת ענקית, עם מאפיית קסמים. כל החולמים, שאין להם זמן לעבוד, הולכים לשם.  וגם כותבי השירים.  הם יכולים לקחת משם כל מה שהם צריכים בחינם"
"גם זמן?" שאלתי.
"בטח, יש שם רחיים ענקיות מכושפות שטוחנות להם זמן"

"מה זה זבול?"

"למה אתה מסתובב עם אותה קופסת סיגריות בכיס למרות שכבר חצי שנה אתה לא מעשן?"
"שלא ייעלבו"
היא לא הסבירה לי מה פירוש המילה, אבל היא אמרה שבזבול עומד המלאך הגדול מיכאל על מזבח אבן ענקי ומקריב קרבנות.
"כבשים?"
"לא. באים אליו אנשים עם מעט שמחה. הם מביאים אותה בשקיות סנדוויצ'ים וקופסאות גבינה ריקות, ועומדים בתור. מיכאל עומד למעלה על המזבח ומתכופף לקבל מכל אחד את השמחה. הוא ענק מזוקן, עירום, מזיע כולו ושחור מדם. כשיש לו מספיק, הוא לוקח את השמחה ושוחט אותה.  בתחתית המזבח יש פתח ניקוז. האנשים מחכים שם בתור מחזיקים כוסות פלסטיק. מי שהגיע תורו, מתכופף, ממלא לו כוס בעצב וחוזר הביתה.
"אני יכול לטגן לך חביתה"
"אני כבר לא רעבה"
"אבל לפני חצי שעה אמרת שאת גוועת"
"אז תעשה לי סנדוויץ' עם משהו"

אלמה אמרה שמעון הוא הרקיע האחרון שבו אהיה עוד מסוגל להבין משהו.
"זה הכי גבוה שאליו מגיעים אנשים. תחזיק חזק כי למעלה מזה האוויר דליל בשביל בני אדם"
"הם לא יכולים לנשום?"
"הם לא יכולים לשתוק"

היא אמרה שמעון הוא רקיע לילדים שרצו לא לגדול.

שאלתי אותה אם הם פחדו למות.

"הם פחדו לחיות"
"מה הם עושים שם?"
"הם מחולקים לכיתות, והם לומדים. רק בלילה. אבל גם אז הם לא לומדים, הם שרים"
"מה הם שרים?"
"יש להם שיר אחד שאומר, שמי שקורא שירים בלילה, אלוהים מושך עליו חוט של חסד ביום"
"והם לא יהיו אף פעם גדולים?"
"יש להם שיר אחר, שאומר שמי שקורא שירים בלילה,  אלוהים מושך אותו בחוט של חסד לעולם הבא"

שאלתי את אלמה אם הם לא נרדמים.
"אתה יודע מה זה מחתה?"

"כן"

"בכל כיתה יש להם בפינה מחתה עם גחלים משיח הרותם. מי שנרדם הולך למחתה ולוקח לו גחל אחד למצוץ"
"הוא לא נכווה?"

"לא. יש שם קערה קטנה עם מלח. מגלגלים את הגחל במלח וזה לא שורף"
"מאיפה את יודעת את זה?"

אלמה מסתכלת עלי מופתעת. "כולם יודעים את זה"

היא קמה מהשטיח המכוער שאני אוהב והולכת למדפי הספרים. היא מוציאה משם ספר ישן נורא בכריכה אדומה של פעם.
"עכשיו את הולכת לספר לי על מכון"
"נכון"
היא מחפשת קצת בספר ומקריאה לי:

בַּמָּכוֹן-

אוֹצָרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצָרוֹת בָּרָק

וַעֲלִיַּת טְלָלִים וַעֲלִיַּת אַגְּלִים

וְחַדְרָה שֶׁל סוּפָה וּסְעָרָה וּמְעָרָה שֶׁל קִיטוֹר

- וְדַלְתוֹתֵיהֶן אֵשׁ

אז היא השתתקה והתחבאה קצת בתוך הצעיף הישן שלה.
הסתכלתי עליה. חיכיתי. אבל היא סיימה ולא נראה היה שהיא מתכוונת להמשיך.

"אלמה?"
היא הפנתה אלי לאט את העיניים. היה לה את המבט של האישה האחרת, זו שלפעמים הכדורים לא מצליחים לבלבל.  ידעתי שעכשיו אלמה מקשיבה בתוכה לשירים ששרה האישה  האחרת.  

כמו תמיד, חיכיתי שזה יעבור.

"אלמה?"  

היא מסתכלת אלי. עכשיו זו היא. עייפה. מותשת בסוף עוד מלחמה קטנה שהייתה בתוכה.
"לא תספרי לי על ערבות, נכון?"
"לא. זה הרקיע הכי גבוה.  אני לא יודעת עליו דבר. הוא יצטרך לחכות לי"
חשבתי לעצמי קצת, וסיפרתי  לה את מה שאני יודע  על השמיים האחרונים.

"ערבות הוא הרקיע השביעי. את מחפשת כל הזמן את הצדק האמתי. מידה שתעשה טוב לכולם בלי לפגוע באיש. שם הוא נמצא, בערבות, הצדק שלך,  ומחכה.
"שם נעשים הדברים הנכונים. שם יושבים האנשים החכמים. שיודעים. שרוצים לעשות טוב, ומחברים משפטים.

היא שאלה "איך הם יודעים?"
אמרתי לה שהם קוראים בספרים מכושפים שקוראים להם "גנזים"
"איך קוראים להם?"
"גנזים.   גנזים של חיים, וגנזים של שלום וגנזים של ברכה. כתוב שם הכל באותיות שקופות שרק הם רואים"

"לערבות מגיעים הילדים המתים?"
"כן.  הם באמת מגיעים לשם"

"גם רוז פיזם?"

"כן. כולם"
"ונעה גולדרינג?"

"כן"

"ומיכאל קרוצ'קוב?"
כפות הידיים שלי שקעו בצעיף שלה כשהנחתי אותן וכיסיתי את אזניה.

זה עוזר לה לשמוע את הבכי פחות חזק.
"כולם"

"בוא לראות את הזריחה"

התיישבנו במרפסת הפצפונת של הדירה שלה על ספסל העץ המתפרק שהיא סחבה פעם מחצר גן הילדים בשלום עליכם.
הבאתי לנו שמיכה וישבנו לראות את תל אביב ישנה בבגדיה באור הראשון.
"תמשיך"

"יש שם אמבטיה גדולה מלאה בטל. הילדים נכנסים ומשחקים. הם צוחקים ומשפריצים עד שקוראים להם. כל ילד שמגיע תורו עוטף את עצמו במגבת והולך להיות ילד חדש.

"תראה יום חדש"
זה לא יום חדש, כך חשבתי. כל בוקר הוא אותו המחר שמגיע בשקט, עם ההבטחה הרגילה שלו.

את היא זו שחדשה, אלמה שלי.

היא נרדמה עליי, ואני ידעתי שהיא חולמת עכשיו חלומות טובים
"אמרתי לך"

נעדר

רציתי להיכנס למנטה אחרי שהחזרתי את הסרטים לאוטומט.   מעניין. ראשית, מי שוכר סרטים מהאוטומט ולא מוריד מהרשת?  ומי הוא זה שלא חסר לו דבר בבית, אבל נכנס למנטה שנמצאת ארבע דקות משם?

התשובה לשתי השאלות האלה היא אני.

עזבתי את מכונת הסרטים לכיוון החנות כשראיתי בזנב העין מישהי נכנסת לרכב אחרי שהדביקה על המכונה הזו מודעה.

מכונית לבנה. דלת נטרקת ומכונית נוסעת.  הספקתי לראות חולצה לבנה ושיער חום כהה ארוך.
תיארתי לעצמי שהיא מפרסמת חוג, או שאבד לה כלב. המשכתי ללכת, אבל משהו משך את תשומת לבי.

חזרתי לראות את המודעה.

הכותרת הייתה "נעדר".  מתחת ל"נעדר" תצלום.

בתחתית המודעה שלוש שורות קצרות הכוללות מספר טלפון נייד ובקשה להתקשר אליו או לתחנת משטרה במקרה שיש לקורא מידע שיכול לעזור.

בתצלום,  גבר בשנות הארבעים המוקדמות, אשכנזי, שיער זיפי מגולח. מחגורת הכתפיים וקצת מאזור החזה, שנכלל בתמונה, אפשר לראות שהגבר חסון. נינוח בגופו.  מבנה הכתפיים מרמז על כוח התמד, כזה הנרכש בעבודה גופנית, לא כוח מתפרץ הנרכש בחדר כושר והמתבטא בשרירי קיבורת נפוחים.

אף ארוך. חצי חיוך. לא יפה ולא מכוער.

הנחתי  שכאשר היא בחרה את התמונה שתודפס על המודעה, היא בחרה אחת שאיננה דווקא מחמיאה למצולם, אלא כזו המשקפת את מראהו האמתי, היום יומי.  ובכן, בחירת התמונה הייתה מוצלחת.

כוח התמונה, לא נבע מאיזה יופי מיוחד שבתצלום  אלא מהמחשבות עליו.
תצלום הגבר הנעדר שבתמונה הביע בשבילי עולם הנמצא מתחת לנייר. משהו בחיוך שאיננו שלם. במבע העיניים שאמר: "צלם, לא אכפת לי, בכל מקרה זה לא באמת אני".  נבוכות. כזו  שגרמה  לי לרצות לשבת ולשוחח.  אני מתבונן בתמונה וחש שהוא איננו תובע ממני רגש.  אין לו ענין בתגובה שלי על הצילום.  יש לו סדר יום אחר.

דבר אחד בטוח, הגבר הזה שנא להצטלם.

התמונה שהתנוססה מתחת למילה "נעדר" בתחנת הדלק בכניסה למושב מגשימים צולמה לפני חצי שנה, רגע לפני שהוא נכנס למכונית, לאחר שהילדים והתיקים כבר היו מועמסים.
אני יודע את זה, כי הגבר המצולם בתמונה מתחת למילה "נעדר" במודעה שהודבקה על מכונת הסרטים בתחנת הדלק בכניסה למושב מגשימים היה אני.

בסוף נכנסתי למנטה.

פעם חישבתי, שבסכום הכסף המצטבר שבו קניתי ואקנה קפה במקומות הנמצאים במרחק עשר דקות נסיעה או פחות מהבית שלי במשך עשרים וחמש שנה, יכולתי להקליט שני סינגלים טובים עם נגנים חיים והכל, מיקס ומאסטרינג ברמה גבוהה.

אמריקנו.
הנעתי את  האופנוע, והלכתי להסתכל עוד פעם על המודעה כאשר אני חבוש בקסדה.  נורא רציתי שהיא כבר לא תהיה שם, וכל מה שאצטרך להתמודד אתו יהיה  התהליך האיטי והעיקש שבו אני מאבד את שפיותי.

אבל המודעה הייתה שם. מודבקת, מעט עקומה,  כמו הדבר הרגיל בעולם.

למחרת המודעה עוד הייתה שם, והתמונה, כך מתברר, לא הייתה חלק מהזיה שלי.

כשהלכתי לקנות לי סנדוויץ לארוחת צהריים התקשרתי.

זה לא שאני כזה פתרן-בעיות. הלוואי. "למחרת התקשרתי"  נשמע כמו הבחור הזה שאף פעם לא הייתי, זה שפותר בעיות על המקום תוך שהוא נועץ מבט של מחסל מקצועי בלב התסבוכת ומייצר לעצמו מחר זהוב תלתלים.

התקשרתי מחוסר ברירה. הלא במוקדם או במאוחר הייתי מתקשר. יש דברים שלא נעלמים מעצמם.

צלצול אחד. ניתקתי.

התחלתי ללכת סתם. ימינה בצומת, ימינה וימינה. רק להישאר בתנועה.  עברו כמה דקות. התקשרתי שנית. חולצה לבנה ושיער חום כהה ארוך.

-הלו

-שלום

-(שתיקה, ומיד אחריה עוד אחת)  ארנון?

שיט. שיט שיט שיט.  אני לא יודע מה קרה קודם, זה שניתקתי או זה שהדופק שלי קפץ ברגע אחד למקומות אדומים. לא יכול להבין את זה, אבל פתאום הייתי אשם נורא במשהו.  דברים שחורים חדים רעים התחילו לקפוץ לי בתוך הבטן. הייתי מבוהל. על אמת.

כעבור שעה הטלפון שלי צלצל.  על הצג הופיע המספר שלה. אני פשוט לא מאמין שלא חשבתי על כך שהיא יכולה לחזור אלי.  אלוהים.

בסוף עניתי.

-כן

-אני יכולה בבקשה לדבר איתך?

-אוקי

-אני רק רוצה לדעת אם אתה מתכנן להגיע מתישהו.  אני רק רוצה לדעת.

-אני... (נגמרות לי המילים). זה מוזר.  אני לא בטוח שאני באמת מנהל את השיחה הזו.

-(היא שותקת, ואני מודה לה על כך בלבי)

-באמת באמת שאין לי מילים. אני לא יודע מה להגיד. זה לא שאני נבוך, אני אפילו לא מפחד. זה כל כך הזוי שאין לי מילים בשביל להתמודד עם הסיטואציה הזו.  אני מאמין שאין לך מושג על מה אני מדבר.

-בסדר. אתה לא צריך להגיד לי כלום.  אני יודעת שאתה בחיים ובשבילי זה המון.  אני יכולה  להתקשר אליך מחר?

-בסדר.  אבל רק עד ארבע.

-בסדר. אז אני אתקשר מחר. להתראות בינתיים.

אחר הצהריים  חזרתי הביתה מהעבודה. הכל נראה לי שונה. כמו שבת. קולות הילדים מודגשים,  בדרך נעימה.  לפתע הם נראים גדולים.  הרגשתי כמו מי שמתעורר אחרי חמש עשרה שנה, ואישה יפה לוחשת על אזנו: "אלה הילדים שלך".

התאורה כמו זו של השמש בתמונות משנות השישים.  משהו ראשוני, כאשר כל העצים עדיין בינוניים אחרי שתילה, אינם מצלים, רק מבטיחים ומבטיחים. שנות השישים הראשונות, שבילי עפר וגוון צבע שהומצא במיוחד לשנים אלה- אוכרה.

כל התרחשות כמו נטבעת בי.  כאילו המציאות קורית בקצב שהוא איטי מהרגיל בקליק אחד. לא מורגש.

מה שקורה הוא, שאני מחכה לשיחת טלפון אחת שתגיע אלי מחר. אני מכסה את האזניים אבל עדיין שומע בס מתגלגל של משהו גדול המתקרב אלי.

פרידה. זו האמת שאני פוחד להגיד.  תחושה של יום אחרון.

אל תפחד ארנון. נסה לא לפחד.

למחרת בבוקר, בעשר ועשרים היא התקשרה.

-היי
-היי
הקול שלה מתוח. אני שומע שהיא הכינה מראש את מה שהיא אומרת לי עכשיו. הרעד בקולה שובר לב.

-חשבתי קצת. אני פשוט אגיד לך איפה אני נמצאת, ואני אחכה לך היום בערב. תוכל להחליט לבד מה אתה רוצה לעשות.

כך היא אמרה, ומה שאני שמעתי היה אל תיתן לי למות.

-בסדר
היא אומרת לי כתובת.

עכשיו שתיקה שהיא לא הכינה.

-אוקי. ביי.

-ביי
כמו איש מצטלב ברחוב עם אישה, ומסתכל אחורה לראות אם גם היא מסתכלת, כך היא לא שאלה אותי בשקט: תבוא? ואני לא אמרתי לה: כן.

עכשיו היא. מחבקת אותי חזק ובוכה לתוך צווארי. גוף של אישה יפה נלחץ אלי ורועד ביפחות שבורות. ידיים, פנים, שדיים, אגן, הכל נצמד לגוף שלי ורוצה ממני. רוצה ורוצה.

ואני הווה, שכן הרגע הזה מבטל את אלו שקדמו לו.

מבטל שיחת טלפון.

מבטל יום וחצי של מחשבה אחת רצופה.

מבטל דברים שבחרתי להגיד לו - לרגע הזה.

מבטל את השבועה שלי, אודות הדבר שלא אבכה עבורו.

סליחה. אני מבקשת ממך סליחה. בלחש. בעיניים אדומות, נעוצות לתוך עצם הבריח שלי.
בתוך ביתה. סמוך לדלת הכניסה. היא נשענת על הקיר ואני נשען על הקיר מולה.
היא יפה מאוד. קטנה, שחומה, שיער חום כהה חלק וארוך.  עיניים חומות כהות מעט מלוכסנות. צער עולה בי כשאני חושב על כך שאני לא האיש שהיא מתכוונת אליו. כבר לא.

התחתנת איתו?

היא מהנהנת

יש לכם ילדים?

יש לנו ילד אחד. היה לנו ילד אחד. הוא מת. אנחנו כבר לא ביחד.

מאיפה השגת את התמונה?

מצאתי אותה בפח למחזור נייר. עצרתי לחפש ספרים.  ועכשיו היא מביטה בי בעיניים שלה הפקוחות להראות שאינה משקרת.

איך הוא מת?

היא בוכה בשקט, כמו שהיא אוהבת, כמו שתמיד אהבה. מחליקה מטה לאורך הקיר ומתיישבת על  קרסוליה. קוברת את ראשה בין ברכיה ומרימה יד.

יד באצבעות פרושות.

של טובע הנפרד.

של תמרור עצור. לךָ הכניסה אסורה.

לא כרעתי לחבק, לא מטפחת לדמעות.

נבהלתי מהכאב שלה, מדוב הגריזלי.

איך קראו לו?  

דן.

אני לא רוצה לדבר על מה שהיה.

בסדר.

למה היית צריכה את זה?

סליחה

אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך

היא אומרת את זה.  אפילו לא לי.

אני אומר: לך תמיד היה קל.   להגיד. להרגיש. לעשות. בכלל לא מעניין אותך. לוקחת את החיים שלי, דוחפת לבלנדר ולוחצת. בגלל זה גם הלכת אליו. בגלל שהיה לך כל כך קל תמיד.

אל תכעס עליי. האישה שאתה כועס עליה עכשיו מתה. אין לך על מי לכעוס. אנחנו רוחות רפאים. אתה רוצה קפה?

בפשטות, אני  מביט עליה עכשיו.

אתה רוצה קפה?

אין לה אף תמונה על המקרר

אתה אוהב אותי?

תעשי לי שחור.

אתה אוהב אותי?

תפסיקי

אתה אוהב אותי? תענה לי.

יש לי שלושה ילדים. אני נשוי.

תגיד לי

אני אוהב אותה

אני שואלת אותך אם אתה אוהב אותי

די עם זה בבקשה. חמש עשרה שנה

בכף יד פתוחה היא מנגבת לי את העיניים

אתה אוהב אותי?

כן

כשנכנסתי הביתה כולם כבר מזמן ישנו. הגדולים בחלומות שאין לי בהם מקום, הקטנים חלמו מהר בשביל לספר לי בבוקר.

נצמדתי אליה מחפש נקודת כניסה. היא המשיכה לנהל את ענייניה כשהיא ישנה, מעבירה אנשים חשובים ממקום למקום. מצאתי כניסה ישנה שחשבתי שכבר נסגרה, מתחת לצלע התחתונה הימנית.
הוצאתי מעצמי את חלק המוח האחראי למחשבות. סגרתי עליו את כף ידה הישֵנה.

תשמרי לי את זה לבוקר

בסדר

תיזהרי את יודעת מה זה

כן

אני ישן לך בגוף הלילה

אני יודעת

נכנסתי אל תוכה החם המדמם. ריח חיית הבר שלה. נדחקתי והתקפלתי עצום-עיניים על הכבד. נשמתי.

הלב שלה העסוק, הרציני, פועם מעליי, ובכל פעימה שנייה נוגע בי לילה טוב.

sonia dubois. תודה להר הקסמים.

עַד הַיּוֹם הַזֶּה

צָרִיךְ מִלָּה חֲדָשָׁה לְאֹשֶׁר

שֶׁאֵינָהּ מַשְׁלִימָה לְ נֶצַח

שֶׁאֵינָהּ הֲפוּכָה לְ אַכְזָבָה

שֶׁאֵינָהּ נִרְדֶּפֶת לְ אַהֲבָה

מִלָּה חֲדָשָׁה

צָרִיךְ מִלָּה חֲדָשָׁה לְעֶצֶב

שֶׁלֹּא בּוֹרַחַת

מְגַשֶּׁשֶׁת בְּאֶצְבָּעוֹת חָמוֹת

צוֹחֶקֶת בְּעֵינַיִם אֲדֻמּוֹת

מִלָּה חֲדָשָׁה

אֲנִי צָרִיךְ מִלִּים חֲדָשׁוֹת

שֶׁיֵנָשְׁבוּ עַל מִדְרָכוֹת

שֶׁיְּמַלְּאוּ שַׂקִּיּוֹת רֵיקוֹת

שֶיֵרָוְוחוּ בֵּין שְׁתִיקוֹת

חֲדָשׁוֹת

כִּי אֵין לִי יוֹתֵר מִלִּים לְחַפֵּשׂ חַיִּים בְּלִי עָדַיִךְ.

 Pouran Jinchi תודה להר הקסמים

חבילת הזהב

חֲבִילַת הַזָּהָב

פִּנּוּי נִפְטַרִים

הֲבָאַת נִפְטַרִים מֵחוּ"ל וּלְחוּ"ל

אִרְגּוּן וְטִפּוּל בְּכָל סִדּוּרֵי הַהַלְוָיָה

הַדְפָּסָה וְהַדְבָּקַת מוֹדָעוֹת אֵבֶל בָּרְחוֹב

פִּרְסוּם מוֹדָעוֹת אֵבֶל בְּכָל הָעִתּוֹנִים

זֵרֵי אֵבֶל + כִּיתוּב

הַשְׂכָּרַת אוֹטוֹבּוּסִים

אֶפְשָׁרוּת לִקְבוּרָה בְּאָרוֹן בְּקִבּוּצִים

זוֹ הַחֲבִילָה הַבְּסִיסִית,

חֶבְרָתֵנוּ מַצִּיעָה שְׁרוּתִים נוֹסָפִים:

טִפּוּחַ טִינָה מִצְטַבֶּרֶת לְתִעוּב הֲדָדִי

עָזְרָה בְּבִיּוּם זוּגִיוּת מֻשְׁלֶמֶת

הֶכֵּרֻיּוֹת בָּאִינְטֶרְנֶט / חֲדָרִים דִּיסְקְרֶטִיִּים

טִפּוּל פְּסִיכוֹלוֹגִי זוּגִי

הַקְפָּאַת חֶשְׁבּוֹנוֹת בַּנְק

נִסּוּחַ וְהַגָּשַׁת תְּלוּנוֹת הֲדָדִיּוֹת בַּמִּשְׁטָרָה

יִעוּץ מִשְׁפָּטִי וּמִמּוּשׁ הֶסְכֵּמֵי מָמוֹן

שֶׁרוּתֵי שִׂיחָה עִם הַיְּלָדִים

מִגְוָן סַדְנָאוֹת 

הוֹבָלוֹת לְכָל מָקוֹם בָּאָרֶץ

זוֹ חֲבִילַת הַפְּרִימְיוּם,

חֶבְרָתֵנוּ מַצִּיעָה לְהַגְדִּיל אֶת חֲבִילַת הַשְּׁרוּתִים:

צְבִיעַת חַדְרֵי יְלָדִים

הַטְמָנָה שֶׁל דָּבָר אָיֹם וְאָפֵל

פִּתּוּחַ רְגָשׁוֹת אַשְׁמָה וְשִׂנְאָה עַצְמִית בְּבֵית הַלָּקוֹחַ

הַתְמָרָה מִיֶּלֶד מָתוֹק לְבוֹגֵר דּוֹחֶה

יְמֵי הֻלֶּדֶת הָרוּסִים

דְּחִיָּה

דְּחִיּוֹת נוֹסָפוֹת

צֹרֶךְ נוֹאַשׁ בְּאַהֲבָה

אֶפְשָׁרוּת לִקְבוּרָה בְּחַיִּים בְּקִבּוּצִים

זוֹ חֲבִילַת הַזָּהָב.

מֵחַכָּה לִמְכַוֵּן הַפְּסַנְתֵּרִים

אמרתי שאכתוב לה שיר.

משפט שהוא תקציר הדברים שאמרתי. הוא רק חלק מהאמת.  ואם אני מגיע למקום שבו אני מספר רק חלק מהאמת, עדיף כבר לשקר עד שיעופו לי השיניים מהפה.

מה שאמרתי לה היה: 'אני אכתוב לך את השיר רק אם תשכבי איתי'.

משפט שכמעט עשה אותי הבנאדם הכי נמוך בעולם.  היא הסכימה על המקום, כך שאנחנו כבר שניים.

"למה?"ׁ

שְאַל עוד פעם

"למה?"

שְאל עוד פעם ונסה להרגיש כמה השאלה חלולה. היא שייכת לחיים שלי כמו משהו שראוי לדימוי חזק.

מה זאת אומרת "למה"?

למה אני רוצה לשכב אתה? למה הצעתי לה הצעה כזו?  למה אני כותב?

מה חשוב כל ה"למה"?   ונגיד שאני יכול לענות.  עניתי. יש סיכוי שמשהו מהתשובות האלה הוא יותר מערימה של מילים מטופשות?  ונגיד שהגעתי לאמת ועונה אותה - העולם נהיה טוב יותר?  לי נגלה יותר אור?

מספיק עם ה"למה". אין "למה". יש לחיות את החיים. לפעול ולהגיב.

אחרי שסגרנו, דיברנו קצת על סוג הזונה שהעיסקה הזו עושה אותה.

-זונה רגילה (היא אומרת)

-אין מצב

-רגילה רגילה. אני פותחת רגליים ומשלמים לי על זה. מה העניין?

-לא נראה לי

-מה...אוקי,  בטח שלא נראה לך. מה, כי התשלום הוא  השיר שלך?

-כן

-אפשר רגע לשאול אותך, אל תיעלב, מי אתה חושב שאתה? אתה באמת חושב שהשיר שלך הוא איזה משהו נורא מיוחד?

-

-אתה משלם בשביל סקס מותק.  אם לא היית כזה פוץ, השיר הקדוש שלך בכלל לא היה נולד.  תחשוב על זה. אתה לא יכול לקבל אותי בחינם,  אז אתה משלם.  אין שום הבדל בינך לבין גברים אחרים שהולכים בתל אביב עם הכרס והשערות על הגב, ומשלמים למישהי שתגנח מתחתיהם במבטא רוסי.

-את נורא חכמה יחסית לזונה

-'זונה חכמה'?  תן לחשוב. יש מצב.

-שנייה. אבל את זונה חכמה במובן של 'חכמה יחסית לזונה'

-נכון

-כי את לא יוצאת כאן נורא חכמה. אם היית באמת חכמה, היית יכולה לקבל את השיר שלך בלי לשכב איתי

-נכון

-אולי בכלל את רוצה לשכב איתי

-את רוצה לשכב איתי?

-לא יודעת.  תשמע,  הענין הוא שלא ככה עושים את זה.

-ככה אני עושה את זה

-אז לא

-אתה עושה את זה לא נכון. אתה מכבה אותי מההתחלה.  זה קצת מצחיק.

-תלמדי אותי

-אתה רואה? אתה רואה?... אתה לא רואה, מה?  על זה בדיוק אני מדברת.  על ה"תלמדי אותי"  שלך..

-אני לא מבין

-בחיי שאני מתה שלא תדבר יותר.  תקשיב.  אתה לא נראה רע.  אתה מצחיק וחתיך.  עם נתוני הפתיחה שלך, הקסם אמור לקרות מעצמו.  הבעיה היא אחרת.  הבעיה שמי שנושא את נתוני הפתיחה האלה הוא אתה.

אתה יודע, לפני שנפגשנו בפעם הראשונה, כשקבענו, היו לי פרפרים בבטן.  הייתי מגורה מהמחשבה.

ואז הגעת אתה.  לא יודעת מה להגיד. יש בך משהו שמכבה. אתה כאילו, אבל לא באמת. אתה קצת חכם מידי. מצחיק מידי. אתה לא אמיתי נו. לא יודעת....יש לך בכלל מושג על מה אני מדברת?

-כן

-על מה אני מדברת?

-את מדברת על דבר שאני משדר, וגורם לאנשים לרצות לא להיות איתי. אני אומר 'אנשים' כי זה לא רק סקס, אלא גם איך שאני שר.

-מה זאת אומרת?

-הרגע הבנתי.  מה שקורה לי איתך הוא הדבר שקורה לי בזמן שאני מחזיק ביד מקרופון.  מין פגיעות אין סופית.  חולשה, אבל לא בקטע טוב.

אני חושב שאני חושב שאני מכוער ועלוב בשכנוע עצמי כל כך עמוק,  שאנשים מאמינים לי.

המנגנון פשוט, אנשים נמשכים לדברים יפים.  אני מצליח בשנייה לשכנע אותם שאני נורא מכוער. סוף סיפור.   הם לא יתעסקו איתי.

אני באמת טוב.  יוסי אומר שצריך להעביר אמת.  שאנשים מחפשים משהו אמיתי. ואני כל הזמן לא מבין למה אני לא מצליח להעביר את האמת הזו.  אז זהו שאני מצליח, אני אפילו מעולה בזה.  רק שהאמת שלי עושה לאנשים לעבור לצד השני של הכביש.

-אולי

-אז תשכבי איתי?

-אני אחשוב על זה.

-זונה לירית?

-בולשיט

היא הסכימה, אבל נראה לי שהיא לא התכוונה באמת . את השיר גמרתי לכתוב.  הודעתי לה בנון שלנטיות.  מה שרציתי שיקרה, שהיא תכשכש בזנב ותקבע איתי. ובכן, זה לא קרה.  נראה לי שהיא התחרטה.

אני יודע שהיא נורא רצתה את השיר.  יכול להיות שברגעים אלה ממש היא עסוקה באיזו בעיה ארצית, ייקח לה עוד חצי יום והיא תתקשר אלי לקבוע.

יכול להיות, אבל לי אין סבלנות. אני מפרסם את השיר היום.

חשבתי קצת, אם אני מפרסם את השיר היום ולא מחכה לה שתתקשר, זה אומר שאני רוצה את השיר יותר מאשר אני רוצה אותה.

אני מקווה שהיא נעלבת קצת.

fabian perez. תודה לרונית כהן.