ריח יריעת הגומי
מזכיר לה את לילות הטירונות באוהלי השתיים עשרה, את הפריחה שהופיעה אצלה בבתי השחי
ובמפשעה. "פסיכוסומטי", אמרה לה המ"כית מקיבוץ גזית.
המנהרה של
הגנרטורים. "אז לכאן הוא נכנס כל ערב", חשבה לעצמה כשהיא מתלבטת איך
להמשיך מכאן.
לבסוף החליטה
שהיא נכנסת. הוא חיכה לה בפנים, מחזיק את הגרזן האדום הגדול מעמדת ההג"ס מונף
מעל ראשו, כשפרקי אצבעותיו מלבינים על ידית העץ הכבדה.
רק אז היא חשבה
לעצמה: "איך הגעתי לכאן".
היא ועפר גרו בראשון לציון, ובזמן ששירתה בצריפין היה להם נוח מאוד. הגורל סובב את
זה כך שקצינת החימוש של בסיס עין זיתים נמצאה לאחר יום חיפושים בחורשה מעל הבונקר.
היא הייתה בסדר, פרט לכך ששקית ניילון עטפה את ראשה והעובדה שהיא הייתה מתה מזה
עשר שעות. מיטל הסכימה לקבל את ההעברה ולשרת במקומה בעין זיתים. השירות בבסיס
הצפוני היה כרוך בשלושה או ארבעה לילות בשבוע שבהם היא נשארה לישון בבסיס. מצב
זמני. היא ועפר דיברו על כך וקבלו החלטה משותפת. עפר היה עצוב, ומיטל, כאילו, גם,
אבל לא באמת.
היו לילות שבהם
היא הסתכלה על הפנים היפות של עפר הישן לצידה ושאלה את עצמה כמה מטומטמת יכולה
בחורה להיות. "עוד לפני החתונה היית נוהגת לזייף אורגזמות באופן קבוע",
היא אמרה לעצמה. "הי, בליל הכלולות, בשמלת כלה מורמת ותחתונים מופשלים, בחדר
במלון נתת מופע צרחות. מה חשבת שיקרה? על מה בדיוק חשבת כשהתחתנת אתו?!"
היו גברים אחרים. בוודאי. עודף נאמנות מעולם לא היה בעיה ממנה סבלה במיוחד. יומיים
אחרי ירח הדבש היא מצאה את עצמה מזיעה על שולחן מטבח זר, מקבלת את מה שמגיע לה.
אבל עפר היה חמוד ונקי ומתוק. "וטעות", היא אמרה לעצמה. "לא לשכוח
לקחת גלולה כל יום, מטומטמת".
כולם בבסיס אהבו את קצינת החימוש החדשה שהתנדבה להיות מפקד תורן שלושה לילות
בשבוע. ומיטל מצידה החזירה אהבה, אבל במידה. בכל מקרה היא הקפידה לא להיכנס למיטה
עם חיילים. רק זה היה חסר, שיצא לה שֵׁם.
היא שמה לב אליו
בארוחת הערב בחדר האוכל.
בדרך כלל בימי
השבוע היו מגיעים לארוחת הערב כעשרים חיילים. כל השאר יצאו הביתה.
הוא היה שונה.
היו לו כתפיים רחבות, דבר שתמיד הדליק אותה, והוא היה מכוערי. לא
"מכוער". מכוערי. היא הכירה את עצמה. מכוערי כזה, שאחרי שתשכב אתו היא
תתאהב בו למוות. כזה.
נתיב,
הקמ"ן חטיבה, אמר לה: "את יודעת שהחיילים מביאים עלייך ביד". היא
לא ידעה. זה הדליק אותה. במשך שבועיים אחרי האמירה הזאת כל כניסה לחדר
האוכל הייתה עבורה חוויה מינית. היא הרגישה את עצמה מופשטת. נטרפת. בכל מקום שאליו
הסתכלה היא פגשה עיניים מושפלות במהירות.
אבל הוא לא. הוא
לא הסתכל עליה. למעשה הוא לא הסתכל על איש. בא, אכל והלך. לא דיבר עם אף אחד. תמיד בחולצה מחוץ למכנסיים, תמיד מסיים את ענייניו במהירות, מפנה את הכלים ונעלם לתוך החשכה.
אז היא נגעה בו
עם הציצי. זה לא אומר שהיא התכוונה שמשהו יקרה. הקו האדום שלה היה ברור - בלי
חיילים. אבל שגעה אותה ההתעלמות שלו. בשביל לשבור את היעדר היחס הזה, מיטל הייתה
חייבת להיכנס לעולם שלו. להמשיג את עצמה שם.
ביום רביעי אחד
היא דאגה לעמוד אחריו בהורדת כלים, וכשהוא הניח את המגש שלו על מדף הנירוסטה נוצרה
שם אי הבנה גופנית מתוכננת היטב שבסופה לשנייה אחת ארוכה השדיים שלה נלחצו אל הכתף
שלו. "סליחה", היא מלמלה במבוכה כמו נזירה. "לו הייתי זוכרת איך
להסמיק, עכשיו היה זמן טוב", חשבה לעצמה.
וכשהתרגיל הזה,
שתמיד עבד, נכשל, היא התחילה לעקוב אחריו.
התברר לה שהוא
לא קיים. כלומר, הוא בהחלט היה נוכח כל ערב למשך עשרים דקות בחדר האוכל, אבל בזה
הסתכם פחות או יותר הקיום שלו. הוא לא היה חייל של מחלקת החימוש או הרכב. היא ידעה
זאת משום שהיא הכירה את כל החיילים שם. היא גם לא ראתה אותו באף מקום אחר בבסיס.
היא מצאה את עצמה עוסקת בחיפוש אחריו. אף פעם הוא לא שמר בש"ג. הוא לא נכנס
למועדון החיילים העלוב, המסריח מסיגריות שאסור לעשן; הוא לא הסתובב בבנייני
המגורים או ליד מכונות השתייה - פשוט לא נראה בשום מקום.
חוץ מארוחות
הערב. "חוץ מארוחות הערב, מטומטמת", היא אמרה לעצמה. "כל ארוחות
הערב. תחשבי". מעט באיחור, אבל בסוף היא הבינה.
הפורום העלוב
שאכלס את חדר האוכל בערבי השבוע היה מורכב מחיילים חסרי מזל שנשארו בבסיס והשתנה
כל הזמן. היו סבבי יציאה, שמירות ותורנויות, שהביאו לתחלופה מתמדת בחדר
האוכל. נראה שהתחלופה הזאת לא נגעה אליו. הוא ישב אל השולחן בכל ערב. כל ערב ללא
יוצא מן הכלל.
אף אחד לא הכיר
אותו. במשך כמה ימים היא גיששה בעדינות לברר איך קוראים לו ולמי הוא שייך. היא
בחרה שלושה אנשים לשאול: הראשונה הייתה אלומה, קצינת ההדרכה. בחורה חמודה
וביישנית, לסבית לאורך ולרוחב, שהייתה מאוהבת בסתר, או לפחות כך חשבה, במיטל,
והריחה כמו כוס בפעמים הבודדות שלמיטל יצא לדבר אתה. "תגידי, אלומיישן, את
יודעת מי זה?" היא שאלה אותה בשקט ערב אחד. אלומה משכה בכתפיה והסמיקה
עמוקות. למיטל היה ברור שאת ההתעניינות הפתאומית שלה בחייל תישא עמה אלומה אל
הקבר.
מי שהכיר את כל
העולם היה דימה, מש"ק השלישות. מיטל ראתה שבאחת מארוחות הערב הוא ישב
ליד התעלומה שלה, אז היא תפסה אותו כשהיה בדרך למשמרת בש"ג ושאלה אותו. דימה
עצר לשנייה, מופתע מכך שהוא לא יודע ליד מי הוא ישב. "הוא בטח מסופח, אולי
נהג מילואימניק, לא יודע". "טוב לא משנה", היא אמרה לו והלכה משם,
אגבית ככל יכולתה.
את השלישי מיטל כבר לא שאלה. היא פחדה שניסיונות הבירור שלה ייעשו שקופים. מעבר
לכך, לא היה צריך לשאול עוד מישהו כדי להבין שהבחור שלה גר ברחוב שום
מקום פינת אין דבר כזה.
"יופי מיטל, את נעשית מוזרה לפני גיל שלושים", היא חשבה כשמצאה את עצמה
אורבת לו מחוץ לחדר האוכל. זה לא שהיא החליטה לעקוב אחריו, אלא, סתם, אכלה בזריזות
ויצאה החוצה אל החושך לראות מה העניינים. "מה העניינים" במובן של לראות
לאן הוא הולך. נשענה על גדר האבן ליד מכונות השתייה וחיכתה לו.
היו רגעים שבהם
היא השתגעה. כך היא אמרה לעצמה. עכשיו למשל. "מה את עושה? מה את רוצה? בחורה
נשואה בת עשרים ותשע יושבת בחושך ואורבת למישהו שקורה בראש שלך". מסתכלת על
עצמה במבט ממעוף הציפור. מנסה להסביר לעצמה את מעשיה. לפתע התחשק לה להתקשר לעפר.
לשחק בלהיות אנשים רגילים. עפר. עפריקו חמודי. שעמומי. ואז היא רצתה חזק חזק שהוא
ימות. הבחור הטוב הזה, שמסיבה שהיא לא באמת זוכרת היא נשואה לו. ואז מכוערי יצא
ופנה שמאלה כל כך מהר וביעילות שהיא כמעט פספסה אותו.
מה יש שמאלה? כלום. בהמשך הדרך למטה נמצאים הבונקר, סדנאות הרכב והיציאה אל
החורשות של שטחי הכינוס. אין לאיש מה לחפש שם בלילה. ריק.
בלי לחשוב היא
התחילה ללכת אחריו מהר. ראתה את הגב שלו מתרחק בחושך על כביש האספלט בדרך למטה.
לפתע צלצל הטלפון שלה. כמו צרחה. זה היה עפר. "הי מאמי", היא עונה לעפר
ומרגישה איך הבטן שלה מתהפכת מחוסר סבלנות. עפר החמוד. רצה קצת לקשקש אתה. היא
ידעה שהוא אוהב אותה כמו שכל אישה הייתה חולמת. כל אישה חוץ ממנה. מיטל גייסה את
מעט האנרגיה שנותרה לה, וניסתה לנהל אתו שיחה. הוא סיפר לה על העבודה שלו, ומה הוא
אמר ליקי, וראש הצוות ההוא הוא מגלומן, ואולי באוקטובר הוא נוסע להדרכה במקסיקו.
"יופי
חמוד. אני בסדר. אתמול עשיתי את נתיב. הוא הקמ"ן חטיבה ויש לו נורא גדול.
גמרתי שלוש פעמים", לחשה מיטל בלי קול, בחדר סגור, עם שמיכות על כל הפתחים.
"ואני אוהבת אותך כמו את אחי הקטן, אבל עפר חמוד, משעמם לי אתך נורא.
נורא".
מהון להון היא
איבדה אותו, מה שגרם לה לשנוא את עפר עוד קצת. היא הרגישה שעוד רגע היא תכיש את
עפר בהערה ארסית, אז היא אמרה שקוראים לה מהחמ"ל והיא חייבת לנתק.
לו היה לה אומץ,
היא הייתה יורדת למטה עכשיו, לשטח ההפקר. לסדנאות הרכב, לבונקרים, לימ"ח -
לחפש אותו. אבל היא פחדה מהחושך.
למחרת, במהלך
היום, היא הלכה באותו המסלול על כביש האספלט היורד מחדר האוכל לכיוון שטח ההפקר,
במטרה למצוא לעצמה עמדת תצפית. היא ירדה עד שהגיעה לצומת הראשון שבו תהיה עלולה
לאבד אותו. מיטל חשבה למי היא יכולה לספר על כל זה ונהיה לה עצוב. לא הייתה לה
חברה קרובה לדבר אתה. לא באמת. היא השלימה עם הבדידות לפני זמן רב, אבל בפעמים
הנדירות שבהן בכתה, זו הייתה הסיבה לבכי.
היא הגיעה לצומת
שממנו אפשר להמשיך למטה לכיוון שטחי הכינוס בחורשת האורנים, או לפנות ימינה לסככות
הרכב, למשטחי האח"י ולקשר. היא הימרה על הימין, פנתה לשם ובחרה לעצמה עמדה
ליום ראשון.
ביום ראשון בערב
היא ויתרה על ארוחת הערב וחיכתה לו, יושבת שלא בנוח על אבן קטנה מידי בין עצי
האורן הנמוכים. הוא הגיע אחרי עשרים דקות. היא שמעה נעליים כבדות גורסות את הכורכר
הלבן, ואימה שיתקה אותה. היא הייתה בטוחה שהיא בולטת וחשופה כמו כומר בבית כנסת.
היא הפסיקה לנשום כשראתה אותו חולף על השביל, שלושה מטרים ממנה ונעלם בחשכה
בין משטחי האח"י. מיטל גלשה למטה על מחטי האורן והחלה להתקרב. קוביות עצומות
הכולאות כלי רכב משוריינים מסוגים שונים ניצבו שם בשורות ארוכות ועצובות. כל
קובייה כזו הכילה כלי רכב מצויד, חמוש ומשומן, כשהוא סגור הרמטית באריזת ברזנט.
החום והלחות מבוקרים על ידי יחידת מזגן נפרדת. פעם בשנה נפתחה כל אריזה כזו לצורך
בדיקת תקינות.
היא נעה בשקט
מקובייה לקובייה, עד שהגיעה אל המקום שבו הוא נעלם מעיניה.
"סלח
לי", היא שמעה לפתע קריאה בקול רם וגס שהייתה מקפיצה אותה אלמלא יצאה מהפה
שלה. "מטומטמת אחת מיטל", היא אמרה לעצמה, "את לא יכולה לפחד שתי
דקות בשקט?"
"סליחה", היא המשיכה בקול רם, "אני יכולה לדבר אתך שנייה? אני
יודעת שאתה כאן".
היא פחדה. היה לה קר אבל היא הזיעה. בגבה הרגישה איך הגרון שלה עומד להילפת
באצבעות חסרות רחמים. פחד נורא. "אני המפקד תורן היום. כבר קראתי לרכב של
האבטחה, רק שתדע. כדאי לך לצאת ולדבר אתי".
בזמן שהיא אמרה
את הדברים האלה, היא עמדה בקצהו של טור האח"י האחרון, שהיה בעצם מנהרת ברזנט
ארוכה, שבתוכה היו מאוחסנים גנרטורים נגררים. לפתע היא ידעה שהוא שם. בתוך המנהרה.
זה היה קורה לה
לפעמים. אמא של עפר אמרה שמיטל מחוברת חזק לאינסטינקטים שלה. אמא של מיטל קראה לה
בפשטות "חתולה". ה י ד י ע ו ת הגיעו אליה לא מעט, כמו
עכשיו. היא פשוט ידעה בביטחון שהוא נמצא במרחק מטר ממנה מעבר ליריעת הברזנט, נושם
בשקט ומקשיב.
התופעה הזו הפחידה אנשים. היא ידעה ש ד ב ר י ם עומדים לקרות. כשהייתה
ילדה בבית הספר היא בדרך כלל י ד ע ה מתי היא הולכת להישלח למנהל, עוד לפני שבכלל
עשתה משהו אסור. כשנכנסה הביתה היא
י ד ע
ה מיד האם זה יום טוב או לא. בהתאם לכך הייתה נשארת או מסתובבת והולכת לבית
של איה. היא גם אמרה לשוטרים איפה הם ימצאו את מיכאל. היא אמרה להם שהוא מת. אבל
זה היה מזמן, כשהייתה ילדה.
ולכן היא פחדה
כל כך כשהבינה כמה היא פוחדת.
היא התחילה
להתעסק עם הרוכסן המעצבן של המנהרה כשהיא אומרת לעצמה כל הזמן שלא אכפת לה למות.
זה היה רוכסן מיוחד, שצריך לדעת איך לפתוח אותו. היא ידעה. אחרי הכל, היא הייתה
קצינת החימוש בבסיס.
בדחיפות, על פי הפרוטוקול הקשוח של ההישארות בחיים היא אמרה לו: "יש בחוץ אשים אל תהרוג אותי". זה
מה שיצא לה מהפה: "אשים". כשהיא כפופה וידה מורמת מעל ראשה כאילו יכלה
לעצור גרזן, היא לחשה: "אל תהרוג אותי אל תהרוג אותי." היא רצתה לצעוק,
לצרוח, התאמצה בכל כוחה, אבל הסרעפת אפשרה רק לחישה. עבר עוד רגע והיא ידעה שהוא
לא יהרוג אותה. תחושה של הקלה פשטה בה כמו כניסה לחדר חם בליל סערה.
"תוריד את
הגרזן", מיטל אמרה, מזדקפת. "אתה לא הולך להרוג אותי".
המנהרה החשוכה
אחסנה שמונה גנרטורים. שמונה דובים נגררים על זוג גלגלים. כל אחד מהם היה קוביית
ברזל בת צלע של שני מטרים, בריח גריז ומתכת נקייה. המקום שלו היה בסוף. בין
הגנרטור האחרון ליריעה האנכית שסגרה את המנהרה, נותר רווח של שניים וחצי מטרים,
שהיה מואר על ידי ארבעה נרות נשמה. זה היה הבית שלו.
זה היה הבית
שלו. לא הייתה שום דרך אחרת לתאר את העולם הקטן שהשתרע בין הגנרטור האחרון לבין
היריעה האנכית. שני שקי שינה, אחד מושחל בתוך השני, פרוסים ישרים על מזרן צבאי צר.
לידם היה מונח תיק נסיעות קטן ומלוכלך. ארגז תחמושת-מרגמה מעץ שעליו הונחה שמיכת
צמר צבאית מקופלת היה מערכת הסלון בבית, ושלושה ארגזי פלסטיק ירוקים של מוצרי חלב
מהאספקה למטבח השלימו את הריהוט.
בארגזים שניצבו
על צידם, היו מונחים ספרים וכלי כתיבה, ותמונה ביתית אחת בגודל סטנדרטי שבה
מצולמים שני מבוגרים עם ילד נשענה על הדופן הפנימית של אחד מהם. מיטל כבר לא פחדה.
היא ידעה שהוא לא יהרוג אותה, יחד עם זאת היא חשה הקלה נוספת למראה התנועה המהירה
שבה הוא שמט את הגרזן לרצפה ביד אחת ובשנייה תלש את התמונה מהארגז כשהבין שהיא
מסתכלת עליה. על הגנרטור נשענה גיטרה. גוף הגיטרה הוטלא בשני מקומות בנייר דבק עבה
ואפור. לקח למיטל כמה שניות להבין שבתוך תיבת התהודה של הגיטרה היא רואה גליל שלם
של פלנלית שנתחב לתוכה.
"זה שדפקת
לאולג גליל שלם של פלנלית זה כבר יפה". היא ציפתה לראות בפניו התרופפות
של מתח. משהו קטן. אבל עיניו היו עדיין קשות ומתוחות. מצפות. היא חשבה שהיא מבינה
ואמרה: "אני מניחה שבסוף אני זאת שחתומה על הגליל הזה, אבל זה לא אכפת לי.
תהיה רגוע".
הוא נשאר לעמוד כאילו לא שמע אותה. היא ראתה שרגל ימין שלו רועדת, ואז הבינה.
"לא באמת קראתי לאבטחה. אף אחד לא יודע שאני כאן". אוקי. זה עשה את
העבודה. "אתה יכול להרוג אותי חופשי".
הוא המשיך לעמוד
שם ולהסתכל עליה. מיטל אמרה: "אני מצטערת שלא דפקתי או משהו. לא תיארתי לעצמי
שמישהו גר כאן".
"אתה רוצה
שאני אצא ואדפוק? יש לך איזה משהו שאני יכולה לדפוק עליו או פשוט לנער את היריעה
של המנהרה?" הוא לא ענה.
"אני יכולה
להישאר?"
שתיקה.
"אתה בסדר, תגיד? מה, באתי בזמן לא טוב?". "טוב, אז
אני נשארת. יש לך כאן שירותים?"
בכל המלל הלחוץ הזה, היא כנראה עלתה על השורה הנכונה, זאת שגרמה לו לפתוח את הפה -
"לא", הוא אמר לה.
"אז סליחה,
אבל, איפה אתה מחרבן?"
"יש פרצה
בגדר, אני הולך לחורשה".
"ואיפה אתה
מתקלח?"
"אני הולך
בלילה למגורי החיילים".
"אתה חייל
פה בבסיס?"
על זה הוא כבר
שתק.
"אני יכולה
לשבת?"
הוא זז הצידה
ופינה לה דרך אל ארגז התחמושת והיא התיישבה עליו. בדרך לשם עברה סמוך אליו. הייתה
לה הרגשה מוזרה בקשר לעשרים וחמישה הסנטימטרים שלהרף אחד היו המרחק ביניהם. התנגן
לה בראש משפט שנגמר ב"... שארית חייך" אבל מיטל לא שמעה איך הוא התחיל.
אחרי שהתיישבה
הוא נע ונשען על הגנרטור.
"תראה",
אמרה מיטל, "לא אכפת לי", ונתנה למילים להישאר קצת לבד. "לא אכפת
לי, בסדר? לא אכפת לי מי אתה ומה אתה, לא באמת אכפת לי מחוקי הצבא, לא אכפת לי
מהגליל של הפלנלית. כל זמן שאתה לא הולך ואונס חיילות בלילות, אז לא אכפת לי כלום".
מיטל הסתכלה עליו והמשיכה, "מכל האנשים שהיו יכולים לעלות עליך, אני
הכי טובה בשבילך. תאמין לי. אני מיטל, עכשיו תגיד כבר איך קוראים לך".
"ֹרתם."
"אתה אונס חיילות בלילות?"
"לא".
"באמת?"
חייכה כששאלה. זה היה קל, כי הוא, רתם, גם חייך קצת בלי להתכוון.
"אני יכולה
לשאול מה התכוונת לעשות עם הגרזן הזה בדיוק כשנכנסתי?"
"לא באמת
החלטתי. אמרתי לעצמי שאם אני הולך לדפוק לך אותו לראש אז יהיה כדאי להתחיל כשהוא
כבר מונף".
הוא הסתכל עליה
לשנייה ארוכה בלי להזיז שריר, ואז אמר: "אני צוחק. סתם הייתי מבוהל. לא יודע
מה חשבתי".
"שמע, רתם,
נהיית פטפטן." ואז הם צחקו כאשר חלק מהצחוק היה הכרת תודה על החיים שניתנו
לכל אחד מהם מחדש. הם ידעו את זה.
"מה אתה
עושה כל היום?"
"את הולכת
לספר עלי למישהו?"
"אין לי
למי לספר. אין לי חברות. או חברים. לא, אני לא הולכת לספר על זה לאף אחד".
"תראי. תפסת אותי. עקבת אחרי, גילית אותי והצלחת לצאת מזה בחיים.
וכשתלכי מכאן למגורים שלך, הסוד שלי כבר יושב אצלך בכיס. הבטחת לא לספר לאף אחד,
וזה בכלל עושה ממך חסידת אומות העולם, אבל אם את חושבת שאני חייב לך משהו - את
טועה".
"תקשיב,
אני..."
"תקשיב
בבקשה"
"מה?"
"כשאת רוצה ממני משהו את צריכה להגיד 'בבקשה'. ואם את רוצה לדעת מה אני עושה
כל היום, אז דבר ראשון - זה לא העסק המזוין שלך, בסדר? פשוט לא. אל תגידי לי 'מה
אתה עושה כל היום' כאילו שאני חייב לך משהו או שאת מכירה אותי. אין לך מושג".
"בסדר".
"אני לא
חייב לך כלום, ואני לא צריך ממך כלום. גם אם נדמה לך, את לא מחזיקה אותי בביצים או
משהו. זה שנכנסת אלי לבית בלי לשאול, בלי להתנצל, זה שום דבר חוץ מטמטום וגסות רוח. אל
תטעי בעניין הזה".
"בסדר".
מיטל הסתכלה
עליו והוא הסתכל עליה. היא חשבה והוא חשב. היא המשיכה להסתכל עליו.
היה למיטל תכסיס
מרושע, לפתע היא הייתה משתתקת. סותמת את הפה. כשהייתה נערה מתבגרת היא השתמשה לא
מעט בתרגיל הזה, בעיקר כדי להתנקם בהוריה, וגם בשביל להמשיך ולהיות מוזרה בין בני
גילה. עם השנים, מדי פעם הייתה בוחרת לה קרבן - ומשתתקת. הפליא אותה כל פעם
מחדש הגילוי שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם שקט. כל אחד היה בורח מהסיטואציה בדרכו
שלו, איש לא שרד את הדממה יותר משתי דקות.
היא הסתכלה על
רתם ושתקה. הוא הסתכל עליה. זמן עבר והוא גלש לישיבה כשגבו נשען על הגנרטור. מדי
פעם הוא העיף בה מבט, צייר סקיצות מסובכות על חרטום נעלו במחט של אורן שמצאה את
דרכה למנהרה. השעין את ראשו על ידו, ובאופן כללי נראה כמי שאינו ממהר לאף מקום.
בהתחלה שיחקה
מיטל את הדמות הרגילה של הכוסית המטורפת, עם המבטים החודרים, הניתוק, וכמובן,
השתיקה הפתאומית. אחרי כמה דקות היא הבינה שהפעם היא זו שנשברת. כך המשיכה לשבת
ולחשוב.
רתם מצידו נראה
עסוק בכל מיני עניינים, ובשום פנים ואופן לא משועמם.
לבסוף היא אמרה:
"בסדר".
היא העריכה
שחלפה כמעט שעה של דממה בתוך העולם הקטן הזה. לו מישהו היה אומר לה שחלפו שלוש,
מיטל לא הייתה מתפלאת. היה לה מוזר לשמוע את קולה פתאום.
"שאלך
מכאן?"
רתם הסתכל עליה
ולא ענה.
"להישאר?"
שתיקה.
"תחליט.
להישאר או ללכת?"
שתיקה.
"אני
הולכת", אמרה מיטל וקמה.
"תישארי".
מיטל נשארה
לעמוד והסתכלה עליו.
"למה?"
היא שאלה.
רתם שתק והסתכל
עליה.
"למה?"
שאלה מיטל עוד פעם.
"בלי למה.
תחליטי. את נשארת או הולכת".
"ואתה?
נשאר או הולך?"
"אני צריך
להחליט אם אני מאמין לך. אמרת שלא תספרי עלי לאף אחד. אני לא יודע אם אני יכול
להאמין לך. אני לא מכיר אותך".
"ואם
אני נשארת?"
"אז גם
אני".
"תראה. בוא
נדבר קצת, ואז כל אחד יוכל להחליט בשביל עצמו. אני לא מפחדת ממך. אני רוצה שתדע את
זה. כלומר, אני כן מפחדת, מאוד, אבל כמו שאמרתי לך, לא אכפת לי מכלום. אין לי מה
להפסיד".
מיטל בעצמה לא
הבינה למה היא אמרה את המשפט הזה, ואם הוא בכלל נכון.
היא המשיכה:
"אין לי הרבה אנשים סביבי. וגם עם המעט האלה, רוב הזמן זה שקרים וחרא. היחידה
שמדברת אתי אמת ומשקרת לי רק כשהיא ממש חייבת זו אני. אני מסתכלת מסביב על המקום
הזה, עליך, וחושבת לעצמי שאולי אתה אחר".
"מה את
מציעה?"
"בוא
נעשה ככה: אני לא יודעת מתי או אם בכלל ניפגש, אבל אם זה יקרה, אני רוצה
כזה: אחר".
"בסדר".
"זה אומר, שכל מה שאנחנו מדברים הוא נקי. אמיתי. אומרים מה שחושבים".
"בסדר."
"הבנת אותי?"
"כן.
הבנתי".
מיטל לא הרפתה:
"חשוב לי לדעת שהבנת עד הסוף למה אני מתכוונת". והוסיפה כשעיניה מבקשות:
"רתם".
"מדברים מה
שחושבים. בלי שקרים וחרא".
"נכון".
"כמו שני
אנשים שאין להם מה להפסיד".
"כאילו
שמחר סוף העולם".
וכך היה. מיטל
הייתה מגיעה לרתם בכל ערב שבו נשארה בבסיס, ובשאר הערבים הם נהגו להתגעגע אחד
לשני. לפעמים היו יוצאים לטיולים ליליים ואטיים בהרים סביב הבסיס. בשעות היום
הייתה מיטל עסוקה בענייניה ורתם נשאר במחבוא, קורא וכותב.
יום שלישי אחד
בצהריים מיטל י ד ע ה שמשהו רע קורה. היא עשתה מה שנשבעה לא לעשות
והלכה אל המנהרה באור יום. היא התקרבה אל יריעת הגומי. היא י ד ע ה
שרתם בפנים מקופל על המזרן נושך את אגרופו עד לבשר. מיטל ניסתה ללחוש את שמו
מבחוץ, אבל הדמעות של רתם שטפו את פניה והיא לא יכלה להוציא הגה.
בערב נכנסה
למנהרה. החפצים היו מסודרים מעט יותר מידי. היא חשה ביבבות שסולקו זה עתה מהבית
למקום רחוק. זו הייתה דרכו של רתם לבקש ממנה להרפות, והיא נענתה.
כשהגיע הקיץ החום במנהרה נעשה בלתי נסבל. רתם היה מעמיס על גבו תיק גדול
שמיטל הביאה והם היו יוצאים בחושך דרך הפרצה הסודית אל החורשה.
במרחק של עשר
דקות הליכה מגדר הבסיס הייתה להם מדרגת סלע פרטית תחת האורנים, שעליה הם ישנו
בלילה. בבוקר הם שתו קפה ביחד ומיטל וחזרה לבסיס. היא אהבה לישון אתו בחוץ. הוא
ידע הכל על הלילה. על הדלקת מדורות, ניווט ומחנאות. בניגוד ללילות במנהרה ששם היה
רתם צריך לחסום את פיה בכתפו או בכף ידו, כשישנו בחוץ יכלה מיטל לתת דרור לאנחות
הפורקן שלה.
מיטל פחדה, אבל
שאלה אותו על התמונה. על החיים הקודמים שלו. הוא אמר לה שיום אחד יספר לה הכל,
ויום אחד הוא סיפר לה. הם השאילו ספרים אחד לשני. בחוסר רצון הוא הראה לה שירים
שכתב. היא אמרה לו שהיא לא מבינה שירה. אין לה מושג מה היא קוראת. "אבל זה
מדליק אותי".
"מדליק?
איך?"
היא הראתה לו.
היא קנתה לו
ליום ההולדת טאבלט והכניסה לתוכו את כל המוזיקה שהיא אוהבת. "קניתי לך מתנה
שאני אוהבת". ליום ההולדת שלה היא קיבלה מרתם עותק מרוט ומלוכלך של "אהבה
בימי כולרה". בתוך הכריכה הפנימית הוא כתב: "זאת לא מתנה. זה הספר שלי
שאני הכי אוהב. אני מבקש ממך לשמור עליו בשבילי"
מיטל צמצמה את
עיניה והסתכלה עליו "זהו? זה מה שיש לך להגיד ליום ההולדת שלי?"
רתם שתק. בתנועה אחת חלקה מיטל הרחיקה את עצמה ממנו ושלפה מהחגורה את האקדח הגרמני
הכבד שלה, דרכה אותו ויישרה אותו יציב עשרים סנטימטר מהעין הימנית של רתם.
נקישה נשמעה כשמיטל שחררה את הנצרה.
"אני
במקומך הייתי אומרת עכשיו משהו. משהו נכון".
"אני מת
לאכול לך את הכוס".
האקדח ביד של
מיטל לא רעד. היא חשבה שנייה ומלמלה "פסיכי".
"מזל
טוב".
כעבור עשרים
שניות הוא גם לחש לה "אני אוהב אותך". ולא לאוזן.
"מה קרה?" שאל רתם
הם שכבו עירומים
בשק השינה שהיה חצי פתוח, נר נשמה אחד האיר בקושי את קצה המנהרה שלהם.
"אני פוחדת שזה ייגמר".
רתם שתק קצת
ואמר לה: "יכול להיות. יכול להיות שניגמֵר".
"מה
נעשה?"
"חשבתי על
זה. את כאן מחר? נראה לי שמחר בלילה נעשה את זה במקלחות של החיילות. עם הרבה
אדים".
מיטל חייכה דרך
הדמעות.
"דפוק. לא
אכפת לך? זה לא מפחיד אותך?"
"אין לי
דבר מלבדך. אחרייך נמצא רק האָיִן הגדול. אין שם כלום, גם לא משהו לפחד ממנו. בכל
רגע שאני יכול אני מעדיף להתרכז בפינה אחרת שלך, לא לחשוב. כמו ילד. להיות".
"תספר
לי איך".
רתם ענה, לוחש
את המילים אל העורף שלה:
"אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם
וְלַיְלָה - לַיְלָה // הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ //
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ // וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין
חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים,
זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ // וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם //
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ // וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ"
השעון הגדול
המשיך לתקתק. גלגלי השיניים והקפיצים נעו כרגיל, המחוגים הראו תמיד את השעה
הנכונה. בצינורות הענקיים המשיכו החיים לזרום בשאון ודבר לא יכל לעצור את השטף.
השמש זרחה בשחרי תכלת על שגרת הבסיס, מצבות כוח אדם התמלאו והתרוקנו, חיילים נכנסו
בשער וחיילים יצאו, איש איש ומחזורי חייו, איש ומישבריו, איש ותיקונו.
בפינה נידחת הקיימת רק לעצמה, איש מחבק אישה, ואם שום דבר
מיוחד לא קרה, הם עדיין שם.
רשומות
