בלילות של ימי ראשון
מקומות הבילוי ריקים. בלילות ראשון שמחת החיים המפורסמת של עירנו גוחנת מתחת
לדוכנים בשוק ואוספת עגבניות רקובות. בלילות אלה מקריאות המשוררות את שיריהן
בבתי המרזח המוארים בקמצנות, בפני קהל אביונים גבוהי קומה וגוררי רגל, משותקים בצד
השמאלי של פניהם. חלקם באים כשתנשמת כסופה מפוארת על כתפם, לבושים בשיער חזה
מאפיר. לערב אחד נהפכים המקומות הללו, זרויי הבדלים, למודי העכברושים, לבתי התמחוי
של האומנות. חג ההודיה של ענייוּת הנפש.
מנקה הרחובות עובר
בחוץ בבגדיו הנקיים, שומע, ויודע שמחר תהיינה ידיו מלאות בעבודה.
מתפלשות בכישלון,
נפלטות משוררות עירנו ממאורות האלכוהול הזול, מחפשות מישהו שיסכים לשכב איתן.
מישהו שניתן יהיה לספר עליו למחרת בבוקר לחברה ירוקה ושנואה, שיחריש את
חריקת גלגלי השיניים של שעון הגוף.
משוררות הליווי
של סרסורי התסכול. הללו, השורקות לעצמן בשפתיים ספוגות גב יד את שריקת החושך
של המנודות.
חלקן מוצאות גברים
בודדים-לסירוגין, נשואים למחצה, אשר הסכימו למלא את תפקיד המאהב ללילה אחד. לילה
קצר שבסופו הם מוצאים את עצמם רפויים בזרועות אהובותיהם הבדויות, בענן ריח
ניקוטין, אלכוהול ועששת, מבקשים את נפשם להסתלק. לחלץ במהירות את זכרותם מהנרתיק
המשוח בתוצרי לוואי של תעשיית הנפט.
ובבוקר יום שני מגיע
מנקה הרחובות, עומד בירכתיה של משאית האשפה הגדולה. כי, כן, ביום שני הוא מנקה את
רחובות עירנו מהמשוררות.
מוטלות בפנים חרושי
דמעות על מדרכות עירנו, בציפורניים אכולות. ממלמלות. מחברות בטורדנות שורות שאינן
שקולות ואינן חרוזות. מתפלשות בדימויים עייפים. ספוגות בבוץ הרחמים העצמיים.
יושבות על שפת המדרכה, סמוכות למפלטי המוניות החונות, קרובות עד נשיקה אל הצמיגים,
שבמשך ימים ארוכים אספו כל פיסת טינופת ראויה לשמה מרחובות עירנו. דגמו צואת
כלבים, ליחת אנשים, גופות של גורי חתולים, ועתה מגישים את המנחה הזו אל לשונן של
משוררות עירנו. קחו, אכלו כי זהו בשרי.
למנקה הרחובות אין
צורך להזעיף את פניו הבוקר . המשוררות מכירות בחובן. כמעט מייחלות לרמיזת הראש
העניינית של מנקה הרחובות, לידו המושטת ללא חיבה, העוזרת להן לעלות אל פתח משאית
האשפה. בפצעי הבגרות המודלקים, בחזות השטוחים, מטפסות משוררות עירנו לבושות בשמלות
כפתורים הפוכות, הלומות חוסר שינה, תת תזונה ופגרי חלומות, מתיישבות בשקט.
עגלות האשפה אינן מספיקות להכיל את כל שברי הלבבות. את הפחד לחיות לבד אי אפשר
להניח במיכל המחזור ולהפנות לו עורף.
עירנו שבעה ממשוררות.
בנהמת מבערים זועמים הן מתיכות ענני מילים, מיישרות לשורות, הופכות אותן לשרשרות
הכדורים של המכונה ליריית סמרטוטים. כולם בסכנה. גברים מגולגלים באומללות, תלמידי
תיכון, סטודנטים לתואר ראשון בפילוסופיה, רווקים בסנדלים, רבי סרנים מקריחים,
נשואים טריים. שרברבים. כל מי שמאס באושר ופנה להשליך עצמו על פסי הרכבת של האהבה
הנכזבת.
כי כן, זהו משלח ידן
האמתי של משוררות העיר - סוחרות באהבות נכזבות.
ומשום כך ידיו של
מנקה הרחובות עמוסות עבודה בימי שני.
כולם מחזיקים באהבה
נכזבת. למי מאיתנו האזרחים אין בעברו נערה בחזייה לבנה, בריח סירופ דובדבנים, שהיה
משליך בעבורה את משרדו, תעודותיו, ילדיו, חשבונות חסכונותיו? שורף את תפאורת
הקרטון שאותה בנה כל שנותיו בעשרות משגלים וימי הולדת עצובים בחשכת חדר המיטות.
בכל מקום אהבות נכזבות. מתחת לחופה, בלב ים, בעמדת שוטף הכלים, על האסלה בשירותים.
נכזבות להן באלבומים, בזכרונות דולקים. משוטטות בלהקות זאבות מוכות כלבת.
למנקה הרחובות זה לא
נוגע. הוא אוסף את המשוררות.
חלקן שרועות שיכורות
ליד תיבות הדואר, מחכות לדוור שיביא מכתב תשובה. יש כאלו המתאבדות, עולות לקומה
חמישית, קופצות מהגג אל רחבת הכניסה. שוכבות שם מתות לחמש דקות, ואחר כך קמות
באיברים מרוסקים ורצות שוב אל הגג במעלה המדרגות. ישנן כאלה המתארגנות בקבוצות לא
שוות לריקודי זוגות, לערבי אין-ברירה, להקראת שירי מגירה.
כשהן רואות את מנקה
הרחובות מגיע הן מתחילות לרוץ בשדרות עירנו. צוהלות בבהלה. "הוא בא לקחת
אותי" - "לא, הוא בא לקחת אותי". משוררת אחת שואלת מרעותה ערכת
איפור, מיטיבה את העיניים שייזלו דמעות, משחירה שן קדמית. "הוא בא לקחת
אותי" - "לא, כלבה קמצנית. הוא בא לקחת אותי" משתרעות בתנוחות
קשיון המוות על ספסלי השדרה, פוזלות מתחת לריסים מושפלים, נופחות חרש, ממתינות
בדממת קבר למנקה הרחובות.
והוא, באתו הרחבה השטוחה, מקלף אותן. משוררות עזובות שלאיש כבר אינן חשובות, אנפות
אפורות עצובות.
יורקות כחתולות
בפניו, מנופפות מולו צרורות שום וצלבי עץ. בשערות שיבה סומרות, חושפות שיני ארס
רקובות, בדרכן לעלות למשאית, משאיתו של מנקה הרחובות.
הוא מעמיס אותן ולא אכפת לו. הוא חייב לסיים בזמן. שלא יוצפו שכונות
האין-צדק בדרום העיר בדמעות. שלא יצטברו אהבות נכזבות ברחובות. שלא יתפשט העצב
הבלתי נסבל וייספג בחריצי המדרכות. פעם ראה מנקה הרחובות גופת חייל אויב מתקררת,
והשלג תחתיה ורוד והולך.
בדרכה לחירייה, עוברת משאיתו של המנקה בצומת הרחובות מרחביה ולוינסקי, חולפת על
פני בית החולים הנוצרי הישן. המשוררות בירכתי המשאית חשות בריח ההרואין, שומעות את
הבריטון של חצוצרות הכסף החבוטות הגועות בתוגה באולמות הריקים של בית המצורעים
הנטוש. המשאית חולפת וממשיכה בדרכה, ורק קולות צחוק מוקלטים שלא נקשרו היטב נשמטים
ממנה אל הכביש.
מנקה הרחובות נזכר
שאביו נתן לו דלי מים ליום הולדתו הרביעי.
דלי שחור פשוט, בעל
חישוק ברזל דק לאחיזה, אשר היה מלא עד גדותיו במים. הוא נזכר בכך בזמן שסיים לפטם
את מקטרתו, כשישב בהורביץ, ולפני שהתחיל את הוויסקי השני שלו. שמונה עשרה שעות
לאחר סיום המשמרת האחרונה, מנקה הרחובות לא הקיץ לגמרי מהחלום הרע שהיה המציאות
שלו.
אביו הצר והקמצן שמר
את אהבתו במקום נסתר וחילק אותה במשורה. שלא תיגמר, שלא ימצא יום אחד את עצמו ריק
ממנה, רצוע אל משקוף השנאה.
את דלי המים הניח
אביו במרפסת הבית, בראש המדרגות, ליד כלי האוכל של הכלבה, וקרא לבנו לבא ולראות מה
הביא לו.
הילד שלימים יהיה
מנקה הרחובות, כיוון את עיניו אל המים בדלי, אבל הסתכל באביו שעמד בצד, ליד המקרר,
רועד מזעם ואכזבה.
שנים אחר כך, כשאביו
ניאות לבסוף להיכנע למוות, לאחר פרק זמן ארוך ומיותר של היאחזות בחיים, ישב מנקה
הרחובות ליד מיטתו בסנטוריום כאשר זה גסס. בניגוד לעצת רופאיו ולמשאלת ילדיו, לא
הסכים האיש הקטן והנקדן להרפות את אחיזתו בחיים. ציפרניו נשארו נעוצות גם כאשר
גופו השפיל אותו במטחים של צואה דלילה, בריר זב, בסנטר פצוע מגולח ברשלנות. הוא
נשאר מסרב. גם כשנעזב מוכה שיטיון, ללא חבר ואוהב, נאפד חימה, אבוד במבוך טירופו,
לא אמר "רוצה אני".
מצומק, זועף ועקשן,
שכב אביו במיטתו, כאשר בנו מחזיק בידו, מלטף את ראשו הקטן במשך שעות ולוחש
"די אבא, לך לשלום, אתה יכול למות"
כשהיה ילד,
אביו עבד למשך תקופה כמנהל חשבונות של מוסד רפואי בצפון הארץ. שלוש פעמים
בשבוע היה עולה אל האוטובוס המאסף ונוסע לעבודתו במוסד, נוסע הלוך ונוסע חזור,
מחליף שני קווי אוטובוס עד הגיעו אל היעד.
לילה אחד, אחרי שחזר
אביו מעבודתו, הוא ישב על מיטת בנו וקרא לו מתוך הספר "אלה-קארי הילדה
מלפלנד".
"מה זה
שלג?" שאל הילד.
אביו החל מספר לו על
השלג ועיניו של הילד הלכו ונצצו.
"זה כמו גשם של
גלידת וניל" אמר האב, והילד היה מאושר.
האב ערך בראשו חישוב
קצר ואמר: "ליום ההולדת שלך, אולי אביא לך שלג"
"באמת?"
"באמת"
"באמת באמת?"
"באמת
באמת"
החורף של אותה שנה
היה כבד. שלג ירד בצפון. בתום יום העבודה, שאל האב מהאישה המנקה במוסד דלי
פלסטיק, ובדרכו לתחנת האוטובוס מילא אותו עד גדותיו בשלג לבן. לבן כמו גלידת וניל.
הוא היה מאושר.
האוטובוס היורד דרומה
התעכב בגלל מזג האויר, לאחר חצי שעה של זחילה בכבישים משובשים החל האב לחשוש לגורל
השלג.
מבטיהם התמהים של
הנוסעים אודות האיש הקטן היושב באוטובוס כשלצידו דלי שלג לא הפריעו לו כהוא זה,
הוא היה מוטרד מזמן הנסיעה ההולך ומתארך.
ככל שהפשיר השלג והלך
בדלי הפלסטיק, כך הלך הכעס והקפיא את ליבו. זעם שאין לו נמען החל גולש בחדריו,
הורס אל מחבואי האהבה.
כאשר החליף קו
אוטובוס, נעלמו איי השלג האחרונים במים.
עיקש וקפוץ שפתיים,
עיוור וחירש, עלה האב אל האוטובוס השני, התיישב והניח את דלי המים על ברכיו כשהוא
מייצבו בשתי ידיו.
"אבא"
אמר מנקה הרחובות בלבו פעם אחר פעם, בכל שבוע, כשהניח ריקה על השולחן את כוס
הוויסקי השנייה אצל הורביץ, "אבא, אני יודע".
אבא אל תכעס. אל תכעס
כל כך. אני יודע. הצלחת אבא. יומולדת שמח.
אבא, בכל פעם שיורד
עלי שלג, אני מתמלא בטעם של גלידת וניל.
 |
צבי פלדמן, מתוך Land of exile
https://www.facebook.com/zvi.fadelman?fref=ts |
רשומות
