שיר לגדעון

בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל

וְרוֹפֵא לַחוֹלִים

וּמַתִּיר אֲסוּרִים

וּמֵעִיר חוֹלְמִים בְּחֶמְלָת מְרוֹמִים

וּמַרְבֶּה חֶסֶד כַּחוֹל.

יִהְיוּ לָרָצוֹן אִמְרֵי פִי

זֶה הַשִּׁיר לְאִישׁ הַחוֹל.

הַנֶּפֶשׁ צְמֵאָה לְקֹדֶשׁ פָּשׁוּט

שָׁקֵט, יְהוּדִי, קֹדֶשׁ רְשׁוּת

לְשֵׂכֶל הַחוֹל הָרָגִיל, הַחֹלִי

לְאוֹת סְתָמִי אֱנוֹשִׁי

מֵרִאשׁוֹן וְעַד צָהֳרֵי יוֹם שִׁשִּׁי

חוֹל הַמּוֹחֵל עַל כָּבוֹד

שֶׁזּוֹכֵר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ

וְזוֹכֵר גַּם אֶת שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד

הָעִיר חֲסֵרָה אוֹתְךָ, עִירְךָ.

הָעִיר לְלֹא חוֹל, שֶׁלֹּא תֵּדַע מְחוֹל

רַק אֲדָמָה לִנְחֹל וְאֶת בָּנֶיהָ לֶאֱכֹל

יָמִין וּשְׂמֹאל רַק שְׁכוֹל וּשְׁכוֹל

לְלֹא חוֹל, לְלֹא יָם לְתַשְׁלִיךְ

לְלֹא מֵזַח לָשֶׁבֶת רַגְלַיִם בַּמַּיִם כָּחֹל

לָתֵת לְקֶרֶן אוֹר אַחֲרוֹן

עַל רֶגֶל יְחֵפָה לִזְחֹל

חֲזֹר. דַּי לַחֲלוֹם, אִישׁ חוֹל

חֲזֹר מֵהַקֹּדֶשׁ שָׁלֵם כְּדִמְעָה

וְצָלוּל כִּשְׁלוּלִית,

נָקִי רַעֲנָן וְנָכוֹן.

וּבַחוֹל שֶׁנִּשְׁאַר בִּזְּנָב הַמִּכְחוֹל

צַיֵּר לִי אִתְּךָ

עוֹד יוֹם שֶׁל חוֹל.

ornithologist" by Gerard Mas"
תודה להר הקסמים עבור התמונה.

יום הדין

יוֹם הַדִּין עוֹצֵר לִי בַּחֲרִיקַת בְּלָמִים

לְהוֹרִיד בְּגָדִים. הַכֹּל. גַּם תַּחְתּוֹנִים.

לְגַלֵּח שֵׂעָר. הַכֹּל. גַּם לְמַטָּה.

לְהַפְשִׁיל אֶת הָעוֹר, לַעֲמֹד בַּבָּשָׂר.

לְהִתְפָּרֵק לִנְתַחִים: שֻׁמָּן, שְׁרִירִים, אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים.

לָצֵאת מֵהַשֶּׁלֶד, שֶׁיִּקְרֹס לְגַל עֲצָמוֹת.

לִזְרֹק אֱמוּנוֹת, דֵּעוֹת, תְּכוּנוֹת.

לִמְחֹק זִכְרוֹנוֹת.

לִשְׁכֹּחַ שָׂפָה.

אֶת כָּל הַמִּלִּים לְיַבֵּשׁ וְלָרוּחַ לִזְרוֹת.

אֵין לְהַכְנִיס: רְשִׁימַת מַעֲשִׂים טוֹבִים, בַּקָּשׁוֹת סְלִיחָה, וִדּוּיִים.

חָטָאִים נִבְחָרִים בְּמַרִינָדָת דְּמָעוֹת וְכֵנוּת

יֵשׁ לִתְלוֹת בִּרְצוּעוֹת בָּשָׂר עַל מִתְקָן יִבּוּשׁ.

הִסְתַּכֵּל, מֵהָרְאִי מַבִּיט אֵלֶיךָ חֹשֶׁךְ.

הַקְשֵׁב, מִמְצוּלָה מִתְחַשֵּׁר עָלֶיךָ שֶׁקֶט שֶׁל חֲנוּת שְׁטִיחִים.

הַכֶּר, חָיִיתָ חַיִּים טְעוּיִים.

כָּל מָה שֶׁהָיִיתָ וְהָיָה לְךָ מִתְכַּנֵּס אֶל - "לֹא"

עֲמוֹד בִּכְלוּם הַנֶּפֶשׁ, אַתָּה נִמְצָא בְּ- "רָחוֹק"

עֲמוֹד  וּבְיָדְךָ הַפֶּתֶק בּוֹ רָשׁוּם שִׁמְךָ וּשְׁתֹק.

Alex Colville, Seven Crows, 1980

ברמזור של לה גוארדיה

בָּרַמְזוֹר שֶׁל לָה גוּאַרְדִיָה נִגָּשׁ לָרֶכֶב קַבְּצָן,

נָתַן עֵינָיו בַּזְּכוּכִית.

מִלִּים יָצְאוּ מִפִּיו בִּמְהִירוּת הָאוֹר הַכָּבוּי שֶׁל חָסְרֵי הַבַּיִת,

פָּרְחוּ אֶל הַקַּיִץ הַמֶחְלָפִי, פִּיחַ אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה.

שָׁם אֵין מִדְרָכָה לַהוֹלְכִים, אֵין שוּל לַעֲצֹר, אֵין רִבּוּעַ אַרְנוֹנָה לִפְרֹשׁ עָלָיו קַרְטוֹן,

לִמְתֹחַ אֹהֶל קִרְקָס לְכִּינֵי זָקָן.

בָּרַמְזוֹר שֶׁל לָה גוּאַרְדִיָה נִגָּשׁ לְחַלּוֹן הָרֶכֶב קַבְּצָן,

שָׁלַח פִּתְקֵי כֹּתֶל קְטַנִּים

בְּבַקְבּוּקֵי מִינִי-בָּר חָתוּמִים

אֶל זְכוּכִית מְחֻסֶמֶת נֶגֶד רַחֲמִים

גַּאֲוַת הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת.

הַמִּלִּים הִתְרַסְּקוּ עָלֶיהָ וְצָנְחוּ מֵתוֹת לָאַסְפַלְט.

לְבַד מֵאַחַת.

בָּרַמְזוֹר שֶׁל לָה גוּאַרְדִיָה נִגָּשׁ קַבְּצָן לְצַד הַנֶּהָג,

נִשְׁקַף בְּעַד הַחַלּוֹן,

אָמַר שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עָלַי הַכֹּל.

שֶׁאֶתֵּן לוֹ חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשְׁכַּח.

פָּתַחְתִּי קְצָת וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא יִקַּח

בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם אֲנִי אֶשְׁכַּח.

ע"ע "אנשים" (כרך המילואים)

הִנֵּה. הִתְיַצַּבְנוּ. טוֹב לָךְ?

כְּמוֹ אֲבָנַיִךְ הַמֻּנָּחוֹת עַל גִּבְעוֹת הַנֶּגֶב

אֲסוּרוֹת אֵלַיִךְ בְּכֹחַ מְשִׁיכָה נוֹאֶשֶׁת

אוֹהֲבוֹת אוֹתָךְ בִּיקוֹד שִׂנְאָה לוֹחֶשֶׁת

גַּם אָנוּ, כְּמוֹתָן, נִשְׁכָּב בַּסּוֹף, לָנוּחַ עַל חָזֵךְ דוּמָם

נַקְשִׁיב אֶל פְּעִימוֹת מָה שֶׁהָיָה לִבֵּךְ

וְעַתָּה הוּא מַשְׁאֵבָה שֶׁל דָּם

הַמְּמִירָה אַהֲבָתֵנוּ  לְיָמַ"מְ

צֶאֱלִים הִיא טִנֹּפֶת

מִפִּיהָ נוֹשֶׁבֶת הַתֹּפֶת

וְגֶשֶׁם זָעוּם יִשְׁטֹף אֶת

סְמַרְטוּטֵי הַצִּיּוּד מִגּוּפֵנוּ.

כְּגוּרֵי חֲתוּלִים  סוּמִים

רְעֵבִים אֶל פִּטְמוֹתַיִךְ

נְגַשֵּׁשׁ בְּחֵמָה עֲקָרָה

אֶל אִמָּא זָרָה וְקָרָה

אָהֲבָה  בְּחֻלְצַת בֵּי"ת רְטֻבָּה

בַּמָּרוֹר וּבְחוֹל עֲקֻבָּה

אַהֲבָה מֵעָפָר לֶעָפָר

שֶׁתְּלוּיָה אַף תְּלוּיָה בְּדָבָר

וּתְלוּיָה כָּךְ עַד צֵאת נִשְמָתָה

בְּלִי חִיּוּךְ לֹא תֹּאמַר "רַק אַתָּה"

אָהֲבָה מְלוּחָה

בְּלִי מַבָּט בְּלִי חִיּוּךְ בְּלִי "רַק אַתְּ"

אַהֲבָה יְתוֹמָה בְּלִי מָקַ"ט

הִתְגַּשְּמִי עַכְשָׁו פְּלֶשֶׁת, הֲיִי לְבָשָׂר

נִשְׁמֶרֶת לַשָּׁוְא עֲתוּדָה לְמָחָר

אַךְ יָפְיֵךְ  לַנְשִיָּה נִסְחַר

וְאוֹרֵךְ הַתָּכֹל נֶעְכַר

זֶה שִׁיר אָהֲבָה לְלֹא כְּתֹבֶת

שִׁיר דּוּמִיָּה אֲשֶׁר בּוֹ תֵּעָלְמִי

בַּלֵּילוֹת שֶׁבָּהֶם אַתְּ כְּבָר לֹא תֵּחַלְמִי

זֶה שִׁיר אָהֲבָה, רַק לְמִי?

ימ"ם= ימי מילואים. מונח שלישותי נפוץ במערך המילואים

מק"ט = מספר קטלוגי. משוייך לכל פריט צבאי תקני.

עִיִּים

אִמָּא נָתְנָה לִי מַגֶּבֶת נְקִיָּה

כְּשֶׁפָּרַשֹתְּי אוֹתָהּ בַּמִּקְלַחַת

פָּרַח מִמֶּנָּה עָשׁ

בְּאֵין כְּלוּלוֹתַי, כֶּתֶם רוֹרְשָאךְ לֹא יִפְרַח בְּאַרְגָּמָן 

בַּסָּדִין הַצָּחִיחַ הַצַּח

יֵשׁ דִּבֵּר נוֹסָף, שָׁכַחְתָּ?

בֹּא תִּרְצַח

שָׂא אוֹתִי מִיָּד

עַכְשָׁו, שֶׁאֲנִי עוֹנָה

לַכְלֵךְ אוֹתִי. חֲרֹשׁ אוֹתִי עִיִּים 

נִמְאַס לִי לִהְיוֹת

שִׁלְגִּיָה וְשִׁבְעַת הַנְּקִיִּם.

הַמִּטְעָן הַגֶּנֶטִי שֶׁלִּי קָשׁוּר חַלָּשׁ

מֻעֲרַם עַל קָרוֹן מְפֻלָּשֹ

בְּכָל סִיבּוּב נִקְרַעַת מִמֶּנּוּ פִּסַּת מֵידָע

בְּכָל תַּחֲנָה מִתְגַּלְגֶּלֶת מִמֶּנִּי בֵּיצִית אֲבוּדָה

מִנַּרְתִּיק מַעֲלֶה חֲלוּדָה

בְּמַעֲבַרֵי הַגְּבוּל נִשְׁמֶטֶת חֲתִיכַת תִּקְוָה

בִּנְקֻדּוֹת הַבִּקֹּרֶת נֶחְסֶרֶת אַהֲבָה.

חֲשׁוּכָה, מְפֻסְטֶרֶת

אֲנִי אוֹזֶלֶת אֲנִי אֲזֵלָה

מוּבֶסֶת; אֲנִי מַחֲלָה.

מִתְבּוֹסֶסֶת

בְּבֹץ הַוֶּסֶת.

בַּכְּנִיסָה לַנְיוּ פָארְם לוֹקַחַת מִסְפָּר

בָּרָה לְזָרָא, נְבוֹכָה בִּבְתּוּלַי

הָרוֹקֵחַ הָעֲרָבִי מְחַיֵּךְ אֵלַי.

מְגָהֵץ אֶת הַוִּיזָה לְעוֹד נִסָּיוֹן

מַכִּירִים אוֹתִי שָׂם "זֹאתִי,

מְכוּרָה לִבְדִיקוֹת הֵרָיוֹן"

צילום - Julie Poncet. תודה להר הקסמים עבור התמונה ובכלל.

בלי ערכים

בלי ערכים

אֲנִי בָּאָה בְּלִי עֲרָכִים

שֶׁיִּהְיֶה קַל לִסְחֹב

אֵין לִי נַעַלֵי בַּיִת

אֲנִי דַּרַת רְחוֹב 

מִבְּחִינָה פּוֹלִיטִית אֲנִי מוּשוּעַמֶמֶת 

הִתְפַּקַּדְתִּי לַלִּכּוּד. אֲנִי מְטֻמְטֶמֶת

אֲנִי אִטֵּרֶת שְׂמֹאלָנִית

אֲנִי סְנוֹקֶרֶת יְמָנִית

אַתָּה מְשַׁלֵּם לַמּוֹנִית

אֵין לִי   חֲ בֵ ר וֹ ת  

אֵין לִי טְ רֵ נִ י נְ גְ

אֵין לִי סַבְלָנוּת. אֲנְמְמַהֶרֶת

אֲנִי עַל פּוֹסְטִינוֹר

אַףפַּם לֹא מְאַחֶרֶת

(יֵשׁ לִי בַּתִּיק מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם)

אֲנִי פֶמִינִיסְטִית מְטֻפַּחַת 

אוֹהֶבֶת חַיּוֹת בַּצַּלַּחַת

אֲנִי אַשְׁכְּנַזִּיָּה מְקַפַּחַת

אַתָּה כּוֹתֵב? בֶּאֱמֶת?

מְעַנְיֵן לִי אֶת הַתַּחַת

אֲנִי בָּאָה בִּפְגָּמִים קַלִּים, כְּמוֹ חֲדָשָׁה.

אֲנִי לְרֶגֶל נְסִיעָה

אֲנִי בְּמִבְצָע

אֲנִי מִתְּצוּגָה

אֲנִי מֵרוֹפֵא

אֲנִי לִמְהִירֵי הַחְלָטָה

אֲנִי לִמְבִינֵי עִנְיָן

אֲנִי רַק הַיּוֹם

אֲנִי בַּעַל הַבַּיִת הִשְׁתַּגֵּע

אֲנִי לִי זֶה עָלָה יוֹתֵר

אֲנִי חֶלֶף מְקוֹרִי

אֲנִי יְשִׁירוֹת מֵהַיְּבוּאָן

אֲנִי מַחְסְנֵי-

אֲנִי עִם תּוֹסָפוֹת

אֲנִי עִם אוֹפְּצִיָה

אֲנִי לָשִׂים בֶּנְזִין וְלִנְסֹעַ

אֲנִי מֵהַנַּיְלוֹן

לֹא רוֹאָה מוּסָךְ

אֲנִי מִפְּשִׁיטַת רֶגֶל

אֲנִי מֵהוֹצָאָה לַפֹּעַל

אֲנִי מֵחִסּוּל

אֲנִי סוֹף עוֹנָה

אֲנִי סֵייל

אֲנִי תּוֹצֶרֶת גֶּרְמַנְיָה

אֲנִי שְׁמוּרָה

אֲנִי נְדִירָה

(לוֹקַחַת נְשִׁימָה-)

כֵּן. אֲנִי עֵרָה.

צלם לא ידוע. תודה לשרית בירן אהרוני על התצלום

מעלית

בדרך כלל אני עוזב את הבנין אחרון בסוף היום. כך לפחות נדמה לי. אני לא עובר בכל הקומות והחדרים כדי לוודא שהבנין ריק,  אבל אני מרגיש מספיק אחרון בשביל לעשות דברים מוזרים.
לפני שבועיים בסוף יום כזה קראתי למעלית. היא הגיעה תוך שהיא מכריזה: "קומה תשיעית". היא אמרה את המשפט לפני שהדלתות נפתחו, אבל כמו תמיד אפשר היה לשמוע את ההכרזה במעומעם מהמסדרון בו המתנתי.

נכנסתי ואמרתי: "את יודעת שזה מיותר. את ריקה. לי ברור באיזו קומה אני נמצא, בשביל מה את מודיעה את מספר הקומה?"

אמרתי את זה בתור בדיחה לעצמי. לדבר אל המעלית בבניין הנטוש בעשר וחצי בלילה ולקחת את הסיכון שמישהו יישמע אותי זה הכי קרוב לחיים על הקצה בשבילי. אמרתי את הדברים בצורה מגעילה. לא התכוונתי לחסוך ממנה עבודה אלא ללגלג.

במעלית העושה את דרכה למטה השתררה שתיקה. אני אומר "השתררה", כי היה נדמה לי שהדבר המתפשט בחלל הצר היה שקט דומם יותר מהשקט הרגיל.  כשנפתחו הדלתות בקומת הכניסה, השתהיתי שנייה או שתיים בלי לזוז, חשבתי על משהו ויצאתי.

למחרת בבוקר, נכנסתי למעלית כשבידי האמריקנו טו-גו שלי, ולחצתי "9". שתיקת המעלית נשמעה שונה הבוקר. שתיקה עם אמירה. חשבתי לעצמי שאולי הרגע בו אני נמצא עכשיו הוא אותו אחד שלו אני מחכה שנים ובו אני מאבד סוף סוף את שפיותי.
בערב, כשיצאתי מהמעלית בקומת הקרקע, פסעתי שני צעדים אל הלובי, חזרתי לתוך המעלית ואמרתי: "אני מצטער אם פגעתי בך אתמול . לא התכוונתי להעליב. זו הייתה בדיחה שלי עם עצמי. סתם.  אמרתי את זה בטון של בנזונה מקצועי רק בשביל לשחק אותה. לא באמת חשבתי שמישהו מקשיב לשטות הזו. בכל אופן - סליחה" - ויצאתי.  

הלכתי דרך הלובי אל דלת הכניסה כשאני מניע את הגפיים שלי בדרך אגבית ככל יכולתי. לו היה מישהו מסתכל עליי באותו רגע, הוא לא יכול היה לדמיין שהגבר שסיים את יומו במעבדה מאוחר וממהר לביתו התנצל הרגע בפני מעלית.

בבוקר למחרת שבו הדברים למסלולם הרגיל. נכנסתי למעלית יחד עם סטודנטית מהקומה הרביעית.

מכיוון שלא היינו לבד, לא יכולתי לאבחן דבר משתיקתה. זו של המעלית. כך היה עד הקומה הרביעית. בשארית הדרך עד לתשיעית עליתי ברוב קשב. היה משהו נינוח באוויר.

מנוחם. שמחתי על כך.

באותו ערב, כשהגיעה לאסוף אותי,  שמעתי אותה מדקלמת מבפנים את ה-"קומה תשיעית" הרגיל שלה. נכנסתי מחייך לעצמי חיוך קטן. המעלית גם חייכה קצת. "זה בסדר, אני לא הולך לרדת עלייך עכשיו," אמרתי. "אני מתאר לעצמי שבמסגרת העבודה את מחויבת לכמה דברים מטופשים. כמו הכובעים שחובשות  המוכרות ב-yellow. חפיף."

למחרת בבוקר  יצאתי מהמעלית, התחלתי ללכת לכיוון המעבדה ואז הסתובבתי, חזרתי והזמנתי אותה לכיוון קומת הכניסה. כשהמעלית הגיעה, נכנסתי ואמרתי לה: "שכחתי לקחת עודף מהקפה".

אני מדבר אל מעלית. חשתי הקלה מסוימת בכך שאני לפחות מודע למוזרות שבמעשה הזה, אלא שאז נזכרתי  שלפני שלוש דקות, כשנכנסתי אליה לראשונה, אמרתי לה: "בוקר טוב" עליז וקולני בלי לשים לב שזה מה שאני עושה.

שפיות מעולם לא הייתה אידאולוגיה עבורי. לגבי היא בסך הכל בחירה אחת מתוך כמה מצבי תודעה אפשריים. נכון, רוב האנושות חולק את המצב הספציפי הזה, מצד שני רוב האנושות הוא גם לא מישהו שהייתי יושב לשוחח אתו על חצי גולדסטאר. ואכן, לאורך השנים, השפיות ואני לקחנו יותר מהפסקה אחת בשביל לבדוק, כל אחד עם עצמו,  את הקשר שלנו.

לא פחדתי מההפסקות האלה.  אבל לדבר עם מעלית על בסיס יומי? ובכן, זה יהיה חדש בשבילי.

ביני לביני תהיתי האם אני הולך להתרגל למוזרות הקטנה והבלתי מזיקה הזו, ובלי לשים לב להפוך למשוגע  מקומה תשע שמדבר עם המעלית.

ההכרה שהיחסים בינינו צריכים להסתיים הגיעה מהר מאוד, כשמצאתי את עצמי למחרת בבוקר בוחר בקלות לעלות תשע קומות במדרגות. לא התחשק לי לשוב ולבחוש בתוך עצמי, לברר מה בדיוק גורם להרגשת המחנק. לקחתי את מה שאני חש כמו שהוא. בשבילי, כל המתיקות הזו פעמיים ביום היתה כנראה יותר מידי.

החלטתי להיפרד כמו שנפרדים מאגד מדבק. קר וקצר.

יומיים עברו בלי שדיברתי עם המעלית, והכל היה בסדר. כאילו דבר לא קרה.  ביום חמישי דברים החלו להשתבש. המילה "דברים" מסמנת בהקשר הזה חפצי נוי בלתי שימושיים, פריטי ציוד בלויים וכלי עבודה חלודים המוטלים באי-סדר במרחבי עולם הרגש שלי.

הימים היו ימי תחילת הסמסטר והמעלית הייתה עמוסה רוב היום. הנחתי שגם אם היא נפגעה מההתעלמות שלי היא לא תיתן לי להבין זאת בזמן שהיא עמוסה בזרים.

אבל היא הצליחה. משהו ב"קומת כניסה" שלה נשמע שונה. מכונס. חשבתי שאני שומע אותה מנסה להיות גדולה. מנסה להבין שבחיים אין דרך נקייה מכאב ושחלק ממנו נשאר לתמיד. לא פתור.
נכנסו איתי למעלית עוד שני סטודנטים והמנקה של הבנין עם העגלה הענקית שלה. ידעתי שגם אם היא פגועה המעלית תישאר מקצועית ומכופתרת כל זמן שאני לא לבד. יצא כך שהמנקה והעגלה עלו איתי למעלה עד הקומה התשיעית. כשהגענו,  פניתי ימינה ושוב ימינה לחדר המדרגות, ירדתי לקומה השישית והזמנתי את המעלית שנית. אני חושב שמה שרציתי היה להיכנס אליה ולא לשמוע דבר מלבד מנגנון מכני מקריא מספרי קומות כדי שאוכל לשלוח את הפרשה המוזרה הזו אל סל המחזור.

"קומה שישית" היא אמרה מבפנים לפני שהיא ראתה שאני הוא זה שנכנס. היא הייתה מופתעת. הייתי צריך להיות יצור בלי אזניים ובלי לב כדי לא לשמוע את השתיקה הנעלבת שלה. את השבירות.
אם כן, התכנון האלגנטי שלי לא עבד.  

יצאתי והלכתי.

הייתי שלם לגמרי עם ההחלטה להפסיק לדבר אתה. לא התכוונתי לסגת ממנה. עד כמה שהצטערתי לפגוע במעלית, יש דברים שלא נועדו לקרות.

היה לי יום מחורבן במעבדה. לימור הרימה עלי את הקול אחרי שסירבתי להבין את התעקשותה שאריץ פעמיים נוספות PCR, כאשר ברור שהבדיקה המחורבנת לא הייתה מועילה מראש לכלום.  בצהריים פתחתי את המקרר וראיתי שמישהו שתה חצי מבקבוק היוגורט שלי. מזמן חשדתי שלימור (השנייה) שמה עין על היוגורט, אבל אף מבט ששלחתי לכיוונה, רושף ככל שיהיה, לא הצליח להזיז שריר בפרצוף

ה-"אני-לימור-קפלן-מגבעתיים-ואני-סועדת-חתולי-רחוב-מצוננים" שלה.

בערב, כרגיל, התפניתי מהבניין אחרון. היא הגיעה ואמרה "קומה תשיעית".

נכנסתי ולחצתי "כ". שתיים וחצי קומות סבלתי את השתיקה, את התמרון הילדותי המופעל עלי, ואז נשברתי. לחצתי "עצור".

"תקשיבי", אמרתי. הפסקתי. חשבתי על החיים האפורים שלה. על השממה החשמלית המשובצת איים קטנים של לא כלום שהיא היום-יום שלה. "תקשיבי", אמרתי שנית, כשאני עובר מקול מרתפי הלוביאנקה אל הנימה האנושית ביותר שאני מסוגל לגייס. "בואי נדבר שנייה. נסי לחשוב באופן הגיוני לאן יכול הקשר הזה ללכת. כמה אישי הוא יוכל להיות?  להישאר ידידים?  אפילו ידידות לא תהיה לנו. הדבר האחרון שאני מבקש הוא לפגוע בך. אבל אני לא מצליח לראות איך אני מנהל אתך שיחות על בסיס יומי. בואי נודה על האמת, אחרי הכל את מעלית. וזה בסדר. אני פשוט לא רואה איך הקשר הזה מסתיים אחרת מאשר באשפוז כפוי שלי. זה לא מה שאת רוצה. את לא רוצה מישהו שמדבר אתך ומתבייש בכך. את רוצה להיות הסוד הקטן והמעוות של מישהו?! את ראויה ליותר."  היא ידעה שאני צודק. היא ידעה מה עמדתי להגיד עוד לפני שהתחלתי, והיא ידעה מה אני עומד להגיד עכשיו. איכשהו כל הידיעות האלה לא הצליחו להפיג את הכאב. אפילו לא קצת.

"הסיפור כאן הוא לא עלי או על הקשר שלנו. מדובר על החיים שלך. אני לא יודע מה להגיד לך מעבר לכך שזו משימה גדולה מידי בשבילי."

לחצתי על "כ" והיא חידשה את תנועתה מטה. עוד שנייה והגענו לסוף. בראש מורכן ובחצי קול אמרתי "סליחה. באמת סליחה. אין לי תשובות לכל השאלות."

התחלתי ללכת לכיוון דלתות היציאה כשאני מודע לחלוטין לגבי המופנה אליה ומתרחק.

דלתות המעלית  נותרו פתוחות, ונשארו כך זמן רב לאחר שתם הזמן שהוקצב להן.

לבסוף, בעודי הולך ומתרחק, נסגרו הדלתות. היא החלה לעלות.

יכולתי לשכנע את עצמי בקלות שהקול ששמעתי היה מיסב חורק או חיכוך שרשרת, אבל אני יודע שהמילה הבודדה שנאמרה בקול רועד ואשר הפתיעה אותי בעוצמה בה חבטה בגבי,  הייתה "רוצח".

צילום Anka Zhuravleva
תודה להר הקסמים