נעדר

רציתי להיכנס למנטה אחרי שהחזרתי את הסרטים לאוטומט.   מעניין. ראשית, מי שוכר סרטים מהאוטומט ולא מוריד מהרשת?  ומי הוא זה שלא חסר לו דבר בבית, אבל נכנס למנטה שנמצאת ארבע דקות משם?

התשובה לשתי השאלות האלה היא אני.

עזבתי את מכונת הסרטים לכיוון החנות כשראיתי בזנב העין מישהי נכנסת לרכב אחרי שהדביקה על המכונה הזו מודעה.

מכונית לבנה. דלת נטרקת ומכונית נוסעת.  הספקתי לראות חולצה לבנה ושיער חום כהה ארוך.
תיארתי לעצמי שהיא מפרסמת חוג, או שאבד לה כלב. המשכתי ללכת, אבל משהו משך את תשומת לבי.

חזרתי לראות את המודעה.

הכותרת הייתה "נעדר".  מתחת ל"נעדר" תצלום.

בתחתית המודעה שלוש שורות קצרות הכוללות מספר טלפון נייד ובקשה להתקשר אליו או לתחנת משטרה במקרה שיש לקורא מידע שיכול לעזור.

בתצלום,  גבר בשנות הארבעים המוקדמות, אשכנזי, שיער זיפי מגולח. מחגורת הכתפיים וקצת מאזור החזה, שנכלל בתמונה, אפשר לראות שהגבר חסון. נינוח בגופו.  מבנה הכתפיים מרמז על כוח התמד, כזה הנרכש בעבודה גופנית, לא כוח מתפרץ הנרכש בחדר כושר והמתבטא בשרירי קיבורת נפוחים.

אף ארוך. חצי חיוך. לא יפה ולא מכוער.

הנחתי  שכאשר היא בחרה את התמונה שתודפס על המודעה, היא בחרה אחת שאיננה דווקא מחמיאה למצולם, אלא כזו המשקפת את מראהו האמתי, היום יומי.  ובכן, בחירת התמונה הייתה מוצלחת.

כוח התמונה, לא נבע מאיזה יופי מיוחד שבתצלום  אלא מהמחשבות עליו.
תצלום הגבר הנעדר שבתמונה הביע בשבילי עולם הנמצא מתחת לנייר. משהו בחיוך שאיננו שלם. במבע העיניים שאמר: "צלם, לא אכפת לי, בכל מקרה זה לא באמת אני".  נבוכות. כזו  שגרמה  לי לרצות לשבת ולשוחח.  אני מתבונן בתמונה וחש שהוא איננו תובע ממני רגש.  אין לו ענין בתגובה שלי על הצילום.  יש לו סדר יום אחר.

דבר אחד בטוח, הגבר הזה שנא להצטלם.

התמונה שהתנוססה מתחת למילה "נעדר" בתחנת הדלק בכניסה למושב מגשימים צולמה לפני חצי שנה, רגע לפני שהוא נכנס למכונית, לאחר שהילדים והתיקים כבר היו מועמסים.
אני יודע את זה, כי הגבר המצולם בתמונה מתחת למילה "נעדר" במודעה שהודבקה על מכונת הסרטים בתחנת הדלק בכניסה למושב מגשימים היה אני.

בסוף נכנסתי למנטה.

פעם חישבתי, שבסכום הכסף המצטבר שבו קניתי ואקנה קפה במקומות הנמצאים במרחק עשר דקות נסיעה או פחות מהבית שלי במשך עשרים וחמש שנה, יכולתי להקליט שני סינגלים טובים עם נגנים חיים והכל, מיקס ומאסטרינג ברמה גבוהה.

אמריקנו.
הנעתי את  האופנוע, והלכתי להסתכל עוד פעם על המודעה כאשר אני חבוש בקסדה.  נורא רציתי שהיא כבר לא תהיה שם, וכל מה שאצטרך להתמודד אתו יהיה  התהליך האיטי והעיקש שבו אני מאבד את שפיותי.

אבל המודעה הייתה שם. מודבקת, מעט עקומה,  כמו הדבר הרגיל בעולם.

למחרת המודעה עוד הייתה שם, והתמונה, כך מתברר, לא הייתה חלק מהזיה שלי.

כשהלכתי לקנות לי סנדוויץ לארוחת צהריים התקשרתי.

זה לא שאני כזה פתרן-בעיות. הלוואי. "למחרת התקשרתי"  נשמע כמו הבחור הזה שאף פעם לא הייתי, זה שפותר בעיות על המקום תוך שהוא נועץ מבט של מחסל מקצועי בלב התסבוכת ומייצר לעצמו מחר זהוב תלתלים.

התקשרתי מחוסר ברירה. הלא במוקדם או במאוחר הייתי מתקשר. יש דברים שלא נעלמים מעצמם.

צלצול אחד. ניתקתי.

התחלתי ללכת סתם. ימינה בצומת, ימינה וימינה. רק להישאר בתנועה.  עברו כמה דקות. התקשרתי שנית. חולצה לבנה ושיער חום כהה ארוך.

-הלו

-שלום

-(שתיקה, ומיד אחריה עוד אחת)  ארנון?

שיט. שיט שיט שיט.  אני לא יודע מה קרה קודם, זה שניתקתי או זה שהדופק שלי קפץ ברגע אחד למקומות אדומים. לא יכול להבין את זה, אבל פתאום הייתי אשם נורא במשהו.  דברים שחורים חדים רעים התחילו לקפוץ לי בתוך הבטן. הייתי מבוהל. על אמת.

כעבור שעה הטלפון שלי צלצל.  על הצג הופיע המספר שלה. אני פשוט לא מאמין שלא חשבתי על כך שהיא יכולה לחזור אלי.  אלוהים.

בסוף עניתי.

-כן

-אני יכולה בבקשה לדבר איתך?

-אוקי

-אני רק רוצה לדעת אם אתה מתכנן להגיע מתישהו.  אני רק רוצה לדעת.

-אני... (נגמרות לי המילים). זה מוזר.  אני לא בטוח שאני באמת מנהל את השיחה הזו.

-(היא שותקת, ואני מודה לה על כך בלבי)

-באמת באמת שאין לי מילים. אני לא יודע מה להגיד. זה לא שאני נבוך, אני אפילו לא מפחד. זה כל כך הזוי שאין לי מילים בשביל להתמודד עם הסיטואציה הזו.  אני מאמין שאין לך מושג על מה אני מדבר.

-בסדר. אתה לא צריך להגיד לי כלום.  אני יודעת שאתה בחיים ובשבילי זה המון.  אני יכולה  להתקשר אליך מחר?

-בסדר.  אבל רק עד ארבע.

-בסדר. אז אני אתקשר מחר. להתראות בינתיים.

אחר הצהריים  חזרתי הביתה מהעבודה. הכל נראה לי שונה. כמו שבת. קולות הילדים מודגשים,  בדרך נעימה.  לפתע הם נראים גדולים.  הרגשתי כמו מי שמתעורר אחרי חמש עשרה שנה, ואישה יפה לוחשת על אזנו: "אלה הילדים שלך".

התאורה כמו זו של השמש בתמונות משנות השישים.  משהו ראשוני, כאשר כל העצים עדיין בינוניים אחרי שתילה, אינם מצלים, רק מבטיחים ומבטיחים. שנות השישים הראשונות, שבילי עפר וגוון צבע שהומצא במיוחד לשנים אלה- אוכרה.

כל התרחשות כמו נטבעת בי.  כאילו המציאות קורית בקצב שהוא איטי מהרגיל בקליק אחד. לא מורגש.

מה שקורה הוא, שאני מחכה לשיחת טלפון אחת שתגיע אלי מחר. אני מכסה את האזניים אבל עדיין שומע בס מתגלגל של משהו גדול המתקרב אלי.

פרידה. זו האמת שאני פוחד להגיד.  תחושה של יום אחרון.

אל תפחד ארנון. נסה לא לפחד.

למחרת בבוקר, בעשר ועשרים היא התקשרה.

-היי
-היי
הקול שלה מתוח. אני שומע שהיא הכינה מראש את מה שהיא אומרת לי עכשיו. הרעד בקולה שובר לב.

-חשבתי קצת. אני פשוט אגיד לך איפה אני נמצאת, ואני אחכה לך היום בערב. תוכל להחליט לבד מה אתה רוצה לעשות.

כך היא אמרה, ומה שאני שמעתי היה אל תיתן לי למות.

-בסדר
היא אומרת לי כתובת.

עכשיו שתיקה שהיא לא הכינה.

-אוקי. ביי.

-ביי
כמו איש מצטלב ברחוב עם אישה, ומסתכל אחורה לראות אם גם היא מסתכלת, כך היא לא שאלה אותי בשקט: תבוא? ואני לא אמרתי לה: כן.

עכשיו היא. מחבקת אותי חזק ובוכה לתוך צווארי. גוף של אישה יפה נלחץ אלי ורועד ביפחות שבורות. ידיים, פנים, שדיים, אגן, הכל נצמד לגוף שלי ורוצה ממני. רוצה ורוצה.

ואני הווה, שכן הרגע הזה מבטל את אלו שקדמו לו.

מבטל שיחת טלפון.

מבטל יום וחצי של מחשבה אחת רצופה.

מבטל דברים שבחרתי להגיד לו - לרגע הזה.

מבטל את השבועה שלי, אודות הדבר שלא אבכה עבורו.

סליחה. אני מבקשת ממך סליחה. בלחש. בעיניים אדומות, נעוצות לתוך עצם הבריח שלי.
בתוך ביתה. סמוך לדלת הכניסה. היא נשענת על הקיר ואני נשען על הקיר מולה.
היא יפה מאוד. קטנה, שחומה, שיער חום כהה חלק וארוך.  עיניים חומות כהות מעט מלוכסנות. צער עולה בי כשאני חושב על כך שאני לא האיש שהיא מתכוונת אליו. כבר לא.

התחתנת איתו?

היא מהנהנת

יש לכם ילדים?

יש לנו ילד אחד. היה לנו ילד אחד. הוא מת. אנחנו כבר לא ביחד.

מאיפה השגת את התמונה?

מצאתי אותה בפח למחזור נייר. עצרתי לחפש ספרים.  ועכשיו היא מביטה בי בעיניים שלה הפקוחות להראות שאינה משקרת.

איך הוא מת?

היא בוכה בשקט, כמו שהיא אוהבת, כמו שתמיד אהבה. מחליקה מטה לאורך הקיר ומתיישבת על  קרסוליה. קוברת את ראשה בין ברכיה ומרימה יד.

יד באצבעות פרושות.

של טובע הנפרד.

של תמרור עצור. לךָ הכניסה אסורה.

לא כרעתי לחבק, לא מטפחת לדמעות.

נבהלתי מהכאב שלה, מדוב הגריזלי.

איך קראו לו?  

דן.

אני לא רוצה לדבר על מה שהיה.

בסדר.

למה היית צריכה את זה?

סליחה

אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך

היא אומרת את זה.  אפילו לא לי.

אני אומר: לך תמיד היה קל.   להגיד. להרגיש. לעשות. בכלל לא מעניין אותך. לוקחת את החיים שלי, דוחפת לבלנדר ולוחצת. בגלל זה גם הלכת אליו. בגלל שהיה לך כל כך קל תמיד.

אל תכעס עליי. האישה שאתה כועס עליה עכשיו מתה. אין לך על מי לכעוס. אנחנו רוחות רפאים. אתה רוצה קפה?

בפשטות, אני  מביט עליה עכשיו.

אתה רוצה קפה?

אין לה אף תמונה על המקרר

אתה אוהב אותי?

תעשי לי שחור.

אתה אוהב אותי?

תפסיקי

אתה אוהב אותי? תענה לי.

יש לי שלושה ילדים. אני נשוי.

תגיד לי

אני אוהב אותה

אני שואלת אותך אם אתה אוהב אותי

די עם זה בבקשה. חמש עשרה שנה

בכף יד פתוחה היא מנגבת לי את העיניים

אתה אוהב אותי?

כן

כשנכנסתי הביתה כולם כבר מזמן ישנו. הגדולים בחלומות שאין לי בהם מקום, הקטנים חלמו מהר בשביל לספר לי בבוקר.

נצמדתי אליה מחפש נקודת כניסה. היא המשיכה לנהל את ענייניה כשהיא ישנה, מעבירה אנשים חשובים ממקום למקום. מצאתי כניסה ישנה שחשבתי שכבר נסגרה, מתחת לצלע התחתונה הימנית.
הוצאתי מעצמי את חלק המוח האחראי למחשבות. סגרתי עליו את כף ידה הישֵנה.

תשמרי לי את זה לבוקר

בסדר

תיזהרי את יודעת מה זה

כן

אני ישן לך בגוף הלילה

אני יודעת

נכנסתי אל תוכה החם המדמם. ריח חיית הבר שלה. נדחקתי והתקפלתי עצום-עיניים על הכבד. נשמתי.

הלב שלה העסוק, הרציני, פועם מעליי, ובכל פעימה שנייה נוגע בי לילה טוב.

sonia dubois. תודה להר הקסמים.