שבעה רקיעים

ומנלן דאיקרי שמים דכתיב ואתה תשמע השמים

מכון שבתך ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה

ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות

וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים

מתוך תלמוד בבלי, מסכת חגיגה

אמרתי שאני חושב שיש שני רקיעים.

אלמה אמרה שישנם שבעה רקיעים ולכל אחד מהם שם:  ווילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות.

"הווילון לא עושה כלום" היא אמרה. מיד אהבתי אותו נורא, ויותר מאוחר, אחרי שהיא נרדמה, כתבתי:

אל הווילון, שאינו משמש לכלום

נכנס שחרית ויצא ערבית

כך אני עומד ריק ביום תשלום

היי לי כל יום מחדש בראשית

רשמתי על קופסת הסיגריות את השמות שהיא נתנה לרקיעים.
"מה זה השני, הרקיע?" שאלתי

"ברקיע נמצאים השמש והירח.

"והמזלות" היא הוסיפה אחרי שחשבה קצת.
שאלתי אותה אם גם המזל שלי נמצא שם והיא אמרה "לא"

(קחי אותי אלמה לרקיע

כוכבים מזלות לבנה וחמה

אני פשוט ורגיל ורוצה להיות

אתך כמו נשימה )

"שחקים?"

"בשחקים" אלמה אמרה  "יש חנות מכולת ענקית, עם מאפיית קסמים. כל החולמים, שאין להם זמן לעבוד, הולכים לשם.  וגם כותבי השירים.  הם יכולים לקחת משם כל מה שהם צריכים בחינם"
"גם זמן?" שאלתי.
"בטח, יש שם רחיים ענקיות מכושפות שטוחנות להם זמן"

"מה זה זבול?"

"למה אתה מסתובב עם אותה קופסת סיגריות בכיס למרות שכבר חצי שנה אתה לא מעשן?"
"שלא ייעלבו"
היא לא הסבירה לי מה פירוש המילה, אבל היא אמרה שבזבול עומד המלאך הגדול מיכאל על מזבח אבן ענקי ומקריב קרבנות.
"כבשים?"
"לא. באים אליו אנשים עם מעט שמחה. הם מביאים אותה בשקיות סנדוויצ'ים וקופסאות גבינה ריקות, ועומדים בתור. מיכאל עומד למעלה על המזבח ומתכופף לקבל מכל אחד את השמחה. הוא ענק מזוקן, עירום, מזיע כולו ושחור מדם. כשיש לו מספיק, הוא לוקח את השמחה ושוחט אותה.  בתחתית המזבח יש פתח ניקוז. האנשים מחכים שם בתור מחזיקים כוסות פלסטיק. מי שהגיע תורו, מתכופף, ממלא לו כוס בעצב וחוזר הביתה.
"אני יכול לטגן לך חביתה"
"אני כבר לא רעבה"
"אבל לפני חצי שעה אמרת שאת גוועת"
"אז תעשה לי סנדוויץ' עם משהו"

אלמה אמרה שמעון הוא הרקיע האחרון שבו אהיה עוד מסוגל להבין משהו.
"זה הכי גבוה שאליו מגיעים אנשים. תחזיק חזק כי למעלה מזה האוויר דליל בשביל בני אדם"
"הם לא יכולים לנשום?"
"הם לא יכולים לשתוק"

היא אמרה שמעון הוא רקיע לילדים שרצו לא לגדול.

שאלתי אותה אם הם פחדו למות.

"הם פחדו לחיות"
"מה הם עושים שם?"
"הם מחולקים לכיתות, והם לומדים. רק בלילה. אבל גם אז הם לא לומדים, הם שרים"
"מה הם שרים?"
"יש להם שיר אחד שאומר, שמי שקורא שירים בלילה, אלוהים מושך עליו חוט של חסד ביום"
"והם לא יהיו אף פעם גדולים?"
"יש להם שיר אחר, שאומר שמי שקורא שירים בלילה,  אלוהים מושך אותו בחוט של חסד לעולם הבא"

שאלתי את אלמה אם הם לא נרדמים.
"אתה יודע מה זה מחתה?"

"כן"

"בכל כיתה יש להם בפינה מחתה עם גחלים משיח הרותם. מי שנרדם הולך למחתה ולוקח לו גחל אחד למצוץ"
"הוא לא נכווה?"

"לא. יש שם קערה קטנה עם מלח. מגלגלים את הגחל במלח וזה לא שורף"
"מאיפה את יודעת את זה?"

אלמה מסתכלת עלי מופתעת. "כולם יודעים את זה"

היא קמה מהשטיח המכוער שאני אוהב והולכת למדפי הספרים. היא מוציאה משם ספר ישן נורא בכריכה אדומה של פעם.
"עכשיו את הולכת לספר לי על מכון"
"נכון"
היא מחפשת קצת בספר ומקריאה לי:

בַּמָּכוֹן-

אוֹצָרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצָרוֹת בָּרָק

וַעֲלִיַּת טְלָלִים וַעֲלִיַּת אַגְּלִים

וְחַדְרָה שֶׁל סוּפָה וּסְעָרָה וּמְעָרָה שֶׁל קִיטוֹר

- וְדַלְתוֹתֵיהֶן אֵשׁ

אז היא השתתקה והתחבאה קצת בתוך הצעיף הישן שלה.
הסתכלתי עליה. חיכיתי. אבל היא סיימה ולא נראה היה שהיא מתכוונת להמשיך.

"אלמה?"
היא הפנתה אלי לאט את העיניים. היה לה את המבט של האישה האחרת, זו שלפעמים הכדורים לא מצליחים לבלבל.  ידעתי שעכשיו אלמה מקשיבה בתוכה לשירים ששרה האישה  האחרת.  

כמו תמיד, חיכיתי שזה יעבור.

"אלמה?"  

היא מסתכלת אלי. עכשיו זו היא. עייפה. מותשת בסוף עוד מלחמה קטנה שהייתה בתוכה.
"לא תספרי לי על ערבות, נכון?"
"לא. זה הרקיע הכי גבוה.  אני לא יודעת עליו דבר. הוא יצטרך לחכות לי"
חשבתי לעצמי קצת, וסיפרתי  לה את מה שאני יודע  על השמיים האחרונים.

"ערבות הוא הרקיע השביעי. את מחפשת כל הזמן את הצדק האמתי. מידה שתעשה טוב לכולם בלי לפגוע באיש. שם הוא נמצא, בערבות, הצדק שלך,  ומחכה.
"שם נעשים הדברים הנכונים. שם יושבים האנשים החכמים. שיודעים. שרוצים לעשות טוב, ומחברים משפטים.

היא שאלה "איך הם יודעים?"
אמרתי לה שהם קוראים בספרים מכושפים שקוראים להם "גנזים"
"איך קוראים להם?"
"גנזים.   גנזים של חיים, וגנזים של שלום וגנזים של ברכה. כתוב שם הכל באותיות שקופות שרק הם רואים"

"לערבות מגיעים הילדים המתים?"
"כן.  הם באמת מגיעים לשם"

"גם רוז פיזם?"

"כן. כולם"
"ונעה גולדרינג?"

"כן"

"ומיכאל קרוצ'קוב?"
כפות הידיים שלי שקעו בצעיף שלה כשהנחתי אותן וכיסיתי את אזניה.

זה עוזר לה לשמוע את הבכי פחות חזק.
"כולם"

"בוא לראות את הזריחה"

התיישבנו במרפסת הפצפונת של הדירה שלה על ספסל העץ המתפרק שהיא סחבה פעם מחצר גן הילדים בשלום עליכם.
הבאתי לנו שמיכה וישבנו לראות את תל אביב ישנה בבגדיה באור הראשון.
"תמשיך"

"יש שם אמבטיה גדולה מלאה בטל. הילדים נכנסים ומשחקים. הם צוחקים ומשפריצים עד שקוראים להם. כל ילד שמגיע תורו עוטף את עצמו במגבת והולך להיות ילד חדש.

"תראה יום חדש"
זה לא יום חדש, כך חשבתי. כל בוקר הוא אותו המחר שמגיע בשקט, עם ההבטחה הרגילה שלו.

את היא זו שחדשה, אלמה שלי.

היא נרדמה עליי, ואני ידעתי שהיא חולמת עכשיו חלומות טובים
"אמרתי לך"