אוטופיה

חנן ניגש קרוב קרוב לאוזן של יוסי, והתחיל למזוג לו לאוזן מלמול צרוד של  שירי זימה בג'אוונית, שהוא למד על פה כשהיה קטן בבית הזונות של השחפניות בג'קרטה.
יוסי היה משועשע וקצת מפוחד. מפוחד מהאינטימיות שכמעט ונכפית עליו, מפוחד מהמקור המאיים והקשוח שמדגדג לו בתוך האוזן.  מפוחד מהטפרים הדורסניים הנעוצים  במעלה זרועו, סוגרים עליה בעקשנות.
ובעיקר מעט מבוהל מכל האהבה הזאת ממבט ראשון, זו שחנן מרעיף עליו.
חנן הוא קקדו צהוב ציצית  ומתגורר כרגע בפארק "אוטופיה".
יוסי? יוסי הוא יוסי.
אט לאט, מהוסס, ולאזנו של יוסי בלבד, חנן עובר לעברית.
יוסי מחייך. איש לא שומע מלבדו.  מחייך, אחר כך צוחק צחוק נבוך משהו. מופתע.
אחר כך החיוך נושר ממנו כמו אפר מסיגריה, והוא מרצין.
חנן לא מפסיק לרגע לדבר לתוך האוזן של יוסי.  גרגור צרוד וחם בריח של נסורת. מילים מילים מילים, כמו זמן שאוזל.  כאילו הם גילו, וכבר שלחו את הסמויים לקחת אותו.

נואש, מבקש על חייו, לוחש לעזרה, חנן מדבר.

יוסי מתיישב על הספסל ומרכין את ראשו. מקשיב.
רציתי לכתוב שעכשיו מגיעות הדמעות, אבל זה יהיה שקר.
אנחנו הגברים שאינם בוכים. יוסי שאני מכיר לא יבכה,  שהרי הסיפור הזה קרה באמת.
במקום לבכות, פניו של יוסי רפו. החוירו. עצב שָתוּק נפרש עליהן.
חנן מדבר, יוסי בראש מורכן, ברוב קשב.
לבסוף הלך המלמול התוכיי ונחלש.  רווחים נכנסו בין המילים. רווחים שהלכו וגדלו, גדלו והלכו עד שחנן השתתק.
יוסי ליטף את הגב המכונף בשעה שחנן הגיע לסוף.  עיניו עצומות, הניח התוכי את ראשו הגדול בשקע הצוואר של יוסי, ונרדם.