צלילה

היו שני דברים, שכנראה היו היחידים שהייתי באמת טוב בהם. ובמילה "טוב" אני מתכוון לרוצח.

אחד היה ג'וקר מהיר ("מהיר" במלעיל). כשהייתי נכנס לעניינים הקלפים היו מתעופפים לי מהידיים למקומות שלהם. אני מדבר על קצב מסוג אחר. לא ראיתי כלום חוץ מקלפים באוויר וידיים.

ומולי את הפרצוף הנדהם של חיימק'ה אלברט לא מבין על מה הוא אמור להסתכל.

השני היה צלילה בבריכה. התחלתי כמו כולם ברוחב אחד רצוף, שזה תרגיל לילדות קטנות, והמשכתי משם.
אחרי שנה צללתי לאורך בריכה אחת שלמה, שזה ניקוד מלא. זה כרטיס הכניסה למועדון הגברים האמיתיים של קיבוץ סעד.  אלא אם כן יצא לך להיות אני בשנים הלא נכונות ההן.
אז אחרי שנה נוספת צללתי לאורך שתי בריכות.
שזה בריכה וחצי, ועוד למות כמה מטרים.
ויש עוד.  יש את הצלילה הכי ארוכה שלי.

קפצתי אל מתחת למים והתחלתי לשחות רגיל, תנועות איטיות וארוכות. עוד לפני שהחמצן התחיל להידלל לי בדם, הבנתי שזו עומדת להיות הצלילה של החיים שלי, ידעתי.

כשנגמר לי האויר, התנועות כבר היו היסטריות. מישהו הדליק נר נשמה בתוך הריאות שלי, וזה כאב מאוד.  בכוח סגרתי את שפתיים עם השיניים כדי לא לבלוע מים.

שחיתי. מתתי אז כמה פעמים מתחת למים, אבל בסוף הגעתי.

בשאיפת אויר שלא היתה לי, ואף פעם לא תהיה לי כמותה, הוצאתי את הראש אל היום הראשון שלי בכיתה י', בפנימייה בקבוצת יבנה.

ניר הוד, תודה להר הקסמים.
 http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.tapuz.co.il%2Fblog%2Fnet%2Fuserblog.aspx%3Ffoldername%3Dmagicmountain&h=yAQGpL_cd