רשומות
הסיפור הקטן והאמיתי שלפניכם מתחיל בכך שאני מטומטם. הוא גם נגמר בכך שאני מטומטם, אז מי שממהר לאנשהוא, לא יהיה פה יותר.
למה מטומטם? כי ביום סגריר, בשבוע שיורד בו גשם כל ערב, לקשור אחר הצהריים את הקסדה לאופנוע כך שהיא תלויה הפוכה, זה די מטומטם.
יצאתי מהאוניברסיטה בערב, כשהטפטוף האחרון של הגשם מלווה אותי לחניה.
הקסדה, הפתעה הפתעה, מלאה במים. אבל רק עד האמצע. לא *ממש* מלאה.
ובדיוק אז מישהי, חמודה דווקא, התחילה להתארגן על האופנוע שלה לידי .
הערה: כשאני אומר "אופנוע" אני מתכוון לkymco 125, קטנוע תכל'ס, אבל חפיף. חבוט ומשופשף אמנם אבל...בעצם לא. סתם חבוט ומשופשף.
איפה הייתי? כן, שאני עומד בחנייה מחזיק את הקסדה באוויר שהמים יגמרו להתנקז ממנה.
הקסדה מלאה בספוגים וקלקרים ומקומות מחבוא נסתרים, בקיצור, זה טפטוף שלא מתכנן להיגמר.
אז חבשתי אותה ככה, עם המים, כי אני מטומטם וזה מתאים.
והכל ממשיך לנזול לתוך מעיל העור שלי, וההיא מגניבה מבטים על הבורלסקה הזאת.
עכשיו, בקשר למעיל עור. זה מעיל שקיבלתי ב 2003 מאילן, כן? מאז הוא כבר עבר הרבה. אני לבד נמרחתי אתו מהאופנוע בערך שלוש פעמים, כי אני גם נוהג כמו מטומטם.
בקיצור, המעיל הזה, איך לומר, ידע ימים יפים יותר, וגם ריחניים יותר.
להגיד על הפריט המסוים הזה "מעיל עור" זה לפחות יומרני.
למעשה, בכל פעם שאני מרכיב את העניין הזה, זה כמו לסדר על עצמי מחדש גור פילים קטן.
טוב, גור פילים על השכם, קסדה מטפטת בחן, מבט אחרון במדמואזל, ואני בדרך לרמזור.
והיא גם.
עכשיו. יש איזה ענין טכני פעוט עם האופנוע, שכל מי שרכב על קטנוע זקן מכיר. יש את המתגים שנתקעים. פעם זה הסטרטר, פעם זה האורות גבוהים.
אצל המטומטמים במיוחד זה הכפתור של הצפצפה.
החלקתי בטעות עם האגודל על הצופר, והוא נתקע.
זה בערך סוף הסיפור, אבל בא לי להישאר קצת ברגע המתוק הזה.
למה מטומטם? כי ביום סגריר, בשבוע שיורד בו גשם כל ערב, לקשור אחר הצהריים את הקסדה לאופנוע כך שהיא תלויה הפוכה, זה די מטומטם.
יצאתי מהאוניברסיטה בערב, כשהטפטוף האחרון של הגשם מלווה אותי לחניה.
הקסדה, הפתעה הפתעה, מלאה במים. אבל רק עד האמצע. לא *ממש* מלאה.
ובדיוק אז מישהי, חמודה דווקא, התחילה להתארגן על האופנוע שלה לידי .
הערה: כשאני אומר "אופנוע" אני מתכוון לkymco 125, קטנוע תכל'ס, אבל חפיף. חבוט ומשופשף אמנם אבל...בעצם לא. סתם חבוט ומשופשף.
איפה הייתי? כן, שאני עומד בחנייה מחזיק את הקסדה באוויר שהמים יגמרו להתנקז ממנה.
הקסדה מלאה בספוגים וקלקרים ומקומות מחבוא נסתרים, בקיצור, זה טפטוף שלא מתכנן להיגמר.
אז חבשתי אותה ככה, עם המים, כי אני מטומטם וזה מתאים.
והכל ממשיך לנזול לתוך מעיל העור שלי, וההיא מגניבה מבטים על הבורלסקה הזאת.
עכשיו, בקשר למעיל עור. זה מעיל שקיבלתי ב 2003 מאילן, כן? מאז הוא כבר עבר הרבה. אני לבד נמרחתי אתו מהאופנוע בערך שלוש פעמים, כי אני גם נוהג כמו מטומטם.
בקיצור, המעיל הזה, איך לומר, ידע ימים יפים יותר, וגם ריחניים יותר.
להגיד על הפריט המסוים הזה "מעיל עור" זה לפחות יומרני.
למעשה, בכל פעם שאני מרכיב את העניין הזה, זה כמו לסדר על עצמי מחדש גור פילים קטן.
טוב, גור פילים על השכם, קסדה מטפטת בחן, מבט אחרון במדמואזל, ואני בדרך לרמזור.
והיא גם.
עכשיו. יש איזה ענין טכני פעוט עם האופנוע, שכל מי שרכב על קטנוע זקן מכיר. יש את המתגים שנתקעים. פעם זה הסטרטר, פעם זה האורות גבוהים.
אצל המטומטמים במיוחד זה הכפתור של הצפצפה.
החלקתי בטעות עם האגודל על הצופר, והוא נתקע.
זה בערך סוף הסיפור, אבל בא לי להישאר קצת ברגע המתוק הזה.
יכול להיות שברגע זה ממש נכתב על ידי סטודנטית דווקא נחמדה הסטטוס הבא:
חייבת לשתף. היום יצאתי מהאוניברסיטה הביתה. ובחניה הסתדרתי על הקטנוע שלי, ליד בחור שבדיוק גם התארגן על הקטנוע שלו. הוא נראה לי קצת מבוגר ומוזר, וגם הסתכל עליי, לא חשוב.
נפגשנו על מעבר החציה ברמזור. מעל הגרוטאה הגונחת שעליה היה מונח התחת שלו, ישב הוד מלכותו בכבודו ובעצמו. הוא הרכיב על עצמו גופה של דוב נמלים דרוס, שבימים אחרים מן הסתם ענתה לשם מעיל עור.
מהקסדה שלו נשפכו מים על דוב הנמלים. אני מתכוונת, מתוך הקסדה שלו, מבפנים, זרמו מים על הדוב.
ואז הוא לחץ על הצופר שלו בלי להפסיק לאורך כל האור האדום והסתכל עלי.
נפגשנו על מעבר החציה ברמזור. מעל הגרוטאה הגונחת שעליה היה מונח התחת שלו, ישב הוד מלכותו בכבודו ובעצמו. הוא הרכיב על עצמו גופה של דוב נמלים דרוס, שבימים אחרים מן הסתם ענתה לשם מעיל עור.
מהקסדה שלו נשפכו מים על דוב הנמלים. אני מתכוונת, מתוך הקסדה שלו, מבפנים, זרמו מים על הדוב.
ואז הוא לחץ על הצופר שלו בלי להפסיק לאורך כל האור האדום והסתכל עלי.
ספוווווווקיייייי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה