טריאסט

מק"כ

זה לא נכון שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. זו החלטה שמישהו קיבל. אם ענק מחוץ למערכת השמש יושיט יד ויחזיק אותו, כל המערכת תתחיל להסתובב מסביב לכדור הארץ. השמש בעיגול מושלם וכל שאר כוכבי הלכת בסלילים פרחוניים והרבה יותר מעניינים מהעיגולים חסרי ההשראה של היום.

הוא נולד ב1951 בבית חרושת בצ’כיה. כמעט שנה הוא שכב שם במחסן בלי לעשות דבר, בלי ללמוד או לרכוש כישורים בסיסיים להמשך דרכו בחיים.

ב15 ליולי 1952 הורידו אותו מהכנה, הניחו אותו יחד עם עוד חמישה מקלעים אחרים בתוך ארגז עץ עבה דפנות ומלא בנסורת, ושלחו אותו לנמל טריאסט. כמשה בתיבה הוא שט לכיוון שלטונות הנמל האיטלקיים, אדיש לחלוטין ליאור הסוער מסביבו.

הדי הנפץ של תום המלחמה עדיין מתגלגלים באירופה. המוות מעולם לא היה נוכח יותר. הצרפתים אכלו מוות בבגטים שלהם והתביישו, הגרמנים אכלו מוות לקינוח אחרי כל ארוחה שהם החמיצו. והתביישו.

מי שלא התבייש, לעומת זאת, היה גנרל אמריקני משופם שחצה את אירופה תוך שהוא מפלס את דרכו בין אלמנות, מציאות של אונס וערימות איברים קטועים - והקים בכספי משלם המיסים האמריקאי מפעל לנשק אמריקאי בצ'כוסלובקיה.

משלוח נשק הנוסע בלב אירופה החריבה.  חבילות מסמכים מזויפים במעברי גבול, בקבוקי אלכוהול זול עוברים ידיים, נהגי משאיות במעברי הרים קפואים מחליפים לוחיות זיהוי.

ולבסוף, נמל טריאסט באיטליה החופשית. הים שתמיד היה כאן וראה את  מפעלותיו של ההומו סאפיאנס זורחים במזרח ושוקעים במערב.

היעד - אקוודור. כך לפחות היה רשום במסמכים של רב החובל הפורטוגזי האחראי על ספינת המשא "Liberte".

גוטמן, שם פרטי דרך אגב, חייך לעצמו ולכל המעוניין כאשר עיין במסמכים האלה.

"What would you think will happen, incase you loose those papers?"

שאל גוטמן את רב החובל.

גוטמן היה יפה כמו השטן בגרסת הסרט הצרפתי. שפם דק, מבט בעיניים אפורות שאמר דבר אחד: "במוקדם או במאוחר אנחנו עומדים לשכב, אל תנסי להילחם בזה".  

הוא לא היה איש מסובך או מורכב במיוחד. שני דברים בערו בו.  השני היה מסירות קיצונית לתפקידו כסוכן של המוסד הישראלי עול הימים. גוטמן היה מפקד מחלקת הרכש של המוסד, שמנתה בתקופתו אדם אחד.

הדבר הראשון שבער בו היה הדחף להוכיח לעצמו שהוא בחיים. הוא שכב עם נשים רבות ככל שיכל להשיג, ועדיין לא הגיע אל ההוכחה המיוחלת.  

אבל הוא צבר הרבה מאוד תצפיות.

"Here. Let me take care of this"

גוטמן הסתכל על רב החובל ישר בעיניים כשלקח מידיו את מסמכי המסע.

"I'll trade you. One pack of papers for another"

מכיסו הפנימי שלף גוטמן חבילה שמנה של דולרים כרוכים בגומייה עבה והושיט אותם לרב החובל.

הוא יצא אל הגשר עם מסמכי המסע המקוריים ובתנועה אחת מושלמת זרה אותם  לחופשי. עופו לכם מסמכים מקוריים, לראות הקלו המים.

לפני שירד אל התא שלו, הכניס גוטמן את ראשו אל גשר הפיקוד ואמר לרב החובל בחיוך של כרישים:  "Haifa"

הוא נכנס לתא שלו והסתכל באווה, מתלבט מאיזה כיוון להתחיל לאכול אותה.

"אני במחזור, גוטמן, אתה יודע"

"מותק"  הוא ענה לה כשהוא בועט מרגליו נעל אחת אחרי השנייה "יש לנו מדינה להקים".

פצועים זוחלים בתאווה מטופשת לעוד כמה שניות של חיים לא עיכבו אותו. הוא המשיך בשלו.  לא בגלל שהוא היה חסר רגש,  אלא שעולם הרגש שלו עסק בנושאים אחרים.

השנה היא 1956, חצי האי סיני, גבעה השולטת על ציר המוביל לשארם-א-שייח.  עכשיו הוא מק"כ בוגר בשיא אונו, שעושה את מה שהוא יודע לעשות, ולעזאזל, הוא גם נהנה מזה.  הוא שייך לפלס"ר של חטיבה 9.  למ"מ שלו קוראים יקי ובחיים האזרחיים הוא אחראי על הגינון בעיריית פתח תקווה.  למקלען שלו קוראים אלכס והוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית. הפלס"ר תקע בלילה על הציר שיירה מצרית שברחה לכיוון שארם.  עד שעלה האור המחלקה של יקי הספיקה לעלות לעמדות אש, וכרגע הם טובחים בצורה מסודרת את החיילים המצרים התקועים למטה על הציר, כלואים בכלי הרכב שלהם.

הפנים של אלכס שחורים והריסים שלו שרופים מהחום של הקנה.  הוא לא נותן לאף אחד להחליף אותו. בזמן הירי הוא מדבר בפולנית. מספר למק"כ על בני המשפחה שלו. הוא יורה צרורות קצרים ומספר לו על שלוש האחיות הקטנות שלו.   מחליף קנה ומספר לו על וורה. מתאם קנה ונקירה.  מחליף ארגז תחמושת ומספר לו על אבא  שמת מרוח בצואה על רצפת קרון בהמות.

במאי 2010 המק"כ הגיע לבסיס מצפה שלגים בחרמון ונכנס שם לעמדה צפונית. העמדה הייתה צפונית, אבל היא הייתה באמת צפונית.  במובן הזה שהוא היה המק"כ הכי צפוני במדינת ישראל.

הרבה מה לעשות לא היה לו. הסיכוי לירות באנשים היה קלוש. רוב הזמן שלו הוקדש להרהורים ולהאזנה לשיחות של השומרים.

בכלל, בזמן האחרון הוא התחיל להרגיש שלירות באנשים כבר לא מרגש אותו כמו פעם. אולי בגלל הזמן שחלף.  הפעם האחרונה הייתה ב1973.

הוא היה אז שוב בסיני.  באותה התקופה הוא כבר היה מלא בחלפים ישראליים כך שהירי בכל מקרה לא היה חלק כמו פעם. אז בסיני התגלגלו העניינים כך שיצא לו לירות הרבה בחיילים ישראלים.  זה לא ריגש אותו במיוחד.  העובדה שהוא בכלל שם לב לכך שהוא יורה בחיילי צה"ל ולא בערבים, כבר מעידה על כך שמשהו הזדקן בו.  בכל אופן, מה שקרה היה שהשומר בנגמ"ש הראשון שמע בקשר את המג"ד מוריד פקודה לא לפתוח באש בשום מצב, משום שיש פעילות רגלית שלנו  באזור.

"אין פתיחה באש". כך אמר החייל שירד מהשמירה לכוכבי לפני שהשתלשל לבטן הנגמ"ש.  יצא כך, שכוכבי דווקא כן פתח באש לקראת סוף המשמרת הארוכה שלו.  המק"כ היה מקובע על החצובה של הנגמ"ש.  כך, כשהברזל שלו נלחץ אל ברזל הרכב הכבד, המק"כ היה יציב, בטוח בעצמו  וירה בדיוק רב. הוא נהנה מהירי, צריך להגיד את זה.  הוא הצטער שהוא יורה בחיילי צה"ל, נכון.  הוא העריך שמשהו התקלקל בדרך להחלטה הזו, אבל הוא יורה בכל מקרה.  הצער היה על הרכיב המקולקל.  

אחרי שכוכבי התחיל לירות עבר זמן. לא הרבה.  יחד עם זאת,  כוכבי ירה לא מעט.  ואז צעקות וכוכבי הפסיק לירות.  ושוב צעקות, ואז הקשר התפוצץ בצרחות.

כוכבי היה קיבוצניק גבוה ורזה כמו דחליל ממעין ברוך.  הוא קפץ לבטן הנגמ"ש, חטף משם את הפק"ל חובש והחל לרוץ צפונה לכיוון הירי והצרחות. המכנסיים שלו רטובים משתן.  הוא רץ כמה מטרים לפני  שהרגליים שלו התקפלו תחתיו.  הוא ניסה לעמוד ולא הצליח. מנסה ליישר בידיו את הגפיים הסוררות שלו.

מייבב בבכי, כורע בחול, הוא התחיל לגרור צפונה על הברכיים את הפק"ל חובש.

עכשיו הוא בחרמון בעמדה הצפונית. שני  שומרים עלו להחליף בעמדה, מריחים מהלחם מטוגן של ארוחת הערב.

"יקי יא מזדיין יש לחם מטוגן.  אולג שמר לך.  לך מהר שלא יתקרר"

יקי אסף את החפצים שלו והלך, משאיר את שניהם בעמדה. הם הדליקו סיגריות והמשיכו את השיחה שלהם.

"הייתי ככה מלקחת את הטוסטוס שלי ולסוע לירושלים.  לא יודע למה לא עשיתי את זה"

"למה לא עשית את זה?"

"אני מרגיש מטומטם כשאני שומע את עצמי, בחיי. לא היה אכפת לי השעה וחצי נסיעה לכל כיוון והקור והדרך.  הסיבה שלא נסעתי הייתה שלא רציתי שהיא תחשוב שאני איזה מוזר שנדלק עליה בקטע מפחיד"

"אבל נדלקת עליה בקטע מפחיד, לא?"

"לגמרי"

"והיה לך חשוב נורא שהיא לא תדע את זה"

"אתה מבין?"

"כן.  אז עכשיו, לפי החשבון שלי, אתה אמור להיות מרוצה.  הנה, היא לא יודעת את זה"

"בנזונה שתמות"

שתיקה. סיגריות. שתיקה.

"אני יכול לשאול אותך שאלה?"

יותם שותק

"למה אתה לא מרים אליה עכשיו טלפון ומספר לה הכול?"

"למה?  אתה יודע למה"

"אתה מפחד"

"ברור"

"אוקי. אבל לא להתקשר אליה זה לא סתם הימנעות.  אתה לוקח כאן החלטה אחת משתיים: או שתמשיך לפחד והיא תמצא מישהו אחר, או שתמשיך לפחד ותדבר איתה.  במקרה הכי גרוע היא תגיד לך לא"

אתה צודק, רק שאני לא יודע אם אני מסוגל. בחיים לא הייתי מאוהב ככה. אני נשרף"

"עזוב,  שכח מה שאמרתי. אני שונא לשמוע את עצמי נותן עצות"

"הגזמת.  אתה מדבר לגמרי לעניין.  אני חושב על הדברים שאמרת. הם נכונים"

"העניין הוא שאני נורא גיבור בלתת עצות לאחרים, בשעה שבעצמי אני הכי פחדן.

 למשל עכשיו, כשאמרתי לך שתמשיך לפחד אבל תגיד לה הכול. אמירה  שנשמעת נורא יפה ונכונה.  אבל הנה אני,  עומד כאן ולא מסוגל להתחיל וליישם אותה בעצמי. נתתי לך עצה להגיד לה הכול ובמקרה הגרוע היא תגיד לך לא.  יש המון תקווה בדברים האלה. מי יודע, אולי היא תגיד לך כן."  
הוא רוצה להמשיך לדבר ועוצר. לוקח נשימה, מודה לחושך, וממשיך- "אני עכשיו בסיטואציה דומה,  ההבדל הוא שאני יודע מראש שאני הולך לקבל 'לא'.  אני מנסה בכל זאת לנהוג על פי העצה של עצמי.  למרות שלי אין תקווה. מצד שני, אין לי מה להפסיד חוץ מעוד חתיכה של כבוד עצמי בעינייך.

אנחנו חברים כבר כמה?  תשע שנים. אתה החבר הכי טוב שלי, אבל אתה לא יודע עליי הכול.

אני מתפתל ומסתובב סביב משפט אחד שאסור לי להגיד אותו.  אבל עכשיו אגיד אותו בכל זאת.  אני לוקח בחשבון שאולי הערב הוא הערב האחרון שבו אנחנו חברים.  

יותם, אנחנו חברים כבר תשע שנים, וכל השנים האלה רציתי להגיד לך שאני מאוהב בך.  עד עכשיו לא הצלחתי.

אז זהו.  אני מאוהב בך".

באפריל 2012 המק"כ הגיע להדרכה באליקים, ועכשיו זה אני שמסתכל עליו.

הוא מיוצב על חצובה רגלית.  נדמה לי שהמק"כ המסוים הזה מחזיר לי מבט. כולו אומר מוות בכוח. כמו קוברה ענקית שמחכה לטעות הנכונה.

זה לא נכון שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. זו החלטה שמישהו קיבל.

הבנתי את זה לפתע כשהיא שלחה יד לבנה, נגעה במק"כ ואמרה: "זה מק"כ".

אני יושב עם הצוות שלי בחצר אחורית. אנחנו חולקים עם צוות 4 את שטח האש.  הם עושים שטח בנוי יבש ואנחנו בצליה בשיעור נשק.

את השיעור מעבירה מדריכה שקוראים לה עומר.  שם המשפחה שלה הוא לויטן.  אני יודע.  בדקתי אתמול בערב.

אני לא יודע מה עבר על המק"כ הזה עד היום, לא יודע איזה זוועות הוא עבר, כמה חיים הוא קיפח, או בן כמה הוא.  אני לא יודע אם חם או קר לו, אם הוא עצוב או שמח, באמת  שלא אכפת לי.

אין פרט בעברו שהיה גורם לי לחשוב פעמיים, לו הייתה ניתנת לי האפשרות להתחלף איתו עכשיו.  על המקום.  נותן לו את שארית הדפים מהספר הבינוני שנקרא החיים שלי.

כל מה שאני יכול לחשוב עליו כרגע הוא עומר לויטן מעבירה עלי יד, פותחת לי את מכסה הגוף, וטובלת  אצבעות לבנות בשמן השחור שלי.

טְרִיאֱסטְ   (לא.ב.)

לְמִי אַתְּ חוֹזֶרֶת אַחֲרֵי הָאִמּוּן

שׁוֹמֵר בִּשְׁבִילֵךְ מַבָּטִים צוֹרְבִים

מִי מְלַקֵּק לָךְ  דָּם מִשְּׂרִיטָה

מְנַקֶּה מִמֵּךְ אֶת שֶׁמֶן הָרוֹבִים

כְּשֶׁאַתְּ נֶאֱנַחַת "חַיֶּבֶת מִקְלַחַת"

מִי אוֹמֵר לָךְ "אַתְּ לֹא"

יַלְדָּה טוֹבָה יְרוּשָׁלַיִם

עִם מִי אֶת נִטְרֶפֶת בְּלֵילוֹת

אִם תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ

חָזִיָּה מִמֵּךְ לִקְרֹעַ

בְּכֶתֶם אָדֹם נְסִיכָה לְבָנָה

אֶת הַיֹּפִי שֶׁלְּךָ לִפְרֹעַ

דְּבָרִים אֲסוּרִים

שֶׁאָסוּר לַחֲלוֹם כְּשֶׁעֵרִים

רָכוּס בִּכְתוֹנֶת כְּפִיָּה

מוּעָקָה  שֶׁאֵינֶנָּהּ שְפוּיָה

כָּךְ טוֹרֶקֶת עָלַי אֶת מִכְסֶה הַגּוּף

קַח  - אֵין לִי צוֹרֶךְ בְּךָ

כָּךְ עֶלְבּוֹן דָּרוּךְ בְּמִכְנָס סָגוּר

כָּךְ נוֹטֵף לוֹ הַדָּם מֵאֶצְבַּע פְּתוּחָה