שקית ניילון ורודה

כשאני נכנס לגלית,  קורים לי דברים באופן קבוע.

אני נזכר בדברים, פתאום אני נזכר בהם, בדברים שאני צריך לעשות.

להחליף את מסנני המים הלא נכונים שהשחיינית קנתה בטעות, להתחיל בתיעוד מצולם של תרבות השקר שאנחנו טבולים בה (טקסטים של פרסומות על אריזות מזון), להתקשר לביטוח לאומי בקשר לתגמולי המילואים של חמש השנים האחרונות.

עוד משהו  קבוע (התקרר לי הקפה ואני שונא את זה)  הוא הענין עם הפיפי.  גלית היא המטפלת שלי באינסוף השנים האחרונות. בפגישות הראשונות שלנו, תוך חמש דקות מתחילת הפגישה הייתי צריך נורא פיפי.

עכשיו מה,  זה לא מתאים.  כאילו, פגישה עם פסיכולוגית, מה פיפי עכשיו...

הפגישה ממשיכה,  המתח גובר ואנחנו נכנסים ממש למים העמוקים.  ככל שעובר הזמן קורים שלושה דברים במקביל:  השיחה הולכת ונהיית עמוקה ומרוכזת, וההבטחה לפורקן מהיר ואלגנטי בשרותים, הפכפוך שהוא שיר,  הולכת ונעלמת.

כן, נכון. הדבר השלישי הוא שלפוחית השתן המתפוצצת שלי.

יוצא כך, שאני יוצא לשרותים ברגע הכי פחות מתאים, בדרך כלל  שמונה דקות לפני סוף הפגישה. מעבר לעובדה שאני מקלקל הכל, אני משאיר את גלית תוהה אודות  לקוחות ומוזרויות.

מצאתי פיתרון. לפני הפגישה הייתי יוצא מהמכונית והולך לעשות פיפי בשיחים. מתרוקן.

הפטנט  עבד נהדר למעט העובדה שהכל נשאר אותו דבר. חמש דקות מתחילת הפגישה והקשב שלי, רובו ככולו, בתחתונים.

הבנתי שהתופעה מלמדת כנראה על צורך  נפשי.  הדחף להשתין משרת אצלי צורך. אין שום דבר סתמי במהלך הזה. אני הולך ופוסע לתוך בעיות הנפש, והגוף נחלץ לעזרה. הוא עושה מה שהוא יכול על מנת להוציא אותי מהסיטואציה.

החלטתי לפתוח את הנושא  עם גלית, אחרי הכל, לשם מה היא פסיכולוגית?   יופי.  אבל לא עשיתי את זה, ברור. 

יש כאן ענין. על הצבוֹעים שלי, על התנהגויות שלסגור אותי לנצח במקום רחוק עם המון מנעולים  -  מדברים, הו  כן.  אבל להגיד לה שאני נורא צריך פיפי זה כבר יותר מידי.

לא חשוב.

לפני שלושה שבועות הלכנו יחד. שלושתנו. השחיינית, אני והשלפוחית.  

פגישה משותפת לא קורית הרבה. כמעט ולא.  אני לא אוהב. אני מגיע עם גלית למקומות נורא אישיים. נפתח בקשיים מרובים, ונחשף.  אין לי שום כוונה לאפשר לשחיינית להיות שם ולראות אותי כמי שאני באמת.  נכון,  הטיפול נועד מלכתחילה על מנת לאפשר לתאונת הדרכים שנקראת הזוגייות שלנו איכשהוא לעבוד, אבל צריך למתוח גבול.

אצלנו בבית מדברים על הכל.     (סתם תקעתי את זה עכשיו.  אני לא מתכוון למשפט הזה כמו שאני מתכוון לדברים הנוראיים והחולים שאני משתוקק לבצע באנשים שאומרים אותו.  לא חשוב).

אבל בחיים חרא קורה וזה,  הנה אני והשחיינית נכנסים לגלית יחדיו.

איך שאנחנו נכנסים קופץ עלי המין הנשי מאחורי הדלת.  משסף לי את הביצים באיבחת מצ'טה, מבקע לי את הגולגולת במכת גרזן, דוחף אותן (את הביצים) לגולגולת המבוקעת, טורק את המכסה וצורח לי לפנים: "תלמד לקח לפעם הבאה!"

גודל המאמץ  שמשקיעים ארבעת השדיים האלה בלהעניק לי את ההרגשה שהם לא בקואליציה נגדי,  גורם  לי להגיד מיד:  "אני יודע שאתן יחד נגדי, וזה בסדר. בואו נתחיל". משפט שאני לא אומר, אבל חושב אותו מאוד.

שלא יספרו לי סיפורים. החיבור שלהן  טבעי.  יחסי מטפל-מטופל בתחת שלי.  שתי בחורות ישראלייות בריאות בנפשן שנפגשות. נו, צריך להמשיך?  אם הייתי אומר לפתע, שנזכרתי שקבעתי בלונדון  מיניסטור עם מישהו שרוצה לראות  את הג'ירף שפרסמתי למכירה ביד 2 ואני חייב לזוז, הן היו מתווכחות איתי בקול חלש ובמשך זמן קצר.

אז זהו.  כל הפגישה אני עסוק בלתווך את עצמי לעולם הקטן והצפוף שנוצר שם בקליניקה, ולא מפסיק לנסות ולזכור שגם בוכנוואלד שוחרר בסוף.

ואני נורא צריך פיפי.

אני נזכר עכשיו בעוד פגישה משותפת מלפני שנה. ויש סיבה מובחנת לכך.  

לאור כמות הסבל והאִיום שהיו כרוכות בפגישה ההיא, החלטתי, כמו הנחקרים במרתפים של לוביאנקה, לדאות מגופי החוצה, נישא על כנפי התודעה החופשית.  אני לא שם, רק הגוף.

אני יודע את זה עכשיו.   חזרתי לתוך הגוף שלי בחבטה לקראת סוף הפגישה.

הקצתי באחת, כנראה שמישהי מהן הפנתה אליי שאלה עלומה.  אני זוכר את  שתיהן בוהות בי בציפייה למשהו,  ובאויר ניחוח של שניות ארוכות ואבודות.

לימים התברר, שבמשך רבע שעה בה גלית והשחיינית שוחחו, אני פוצצתי ללא הפסקה, ובעצמה וירטואוזית, בלונים מהמסטיק.  יכול להיות שהן המציאו את הסיפור הזה.  לא נראה לי.

חזרה לכאן ועכשיו. סוכם בפגישה על משהו ירקרק  וערמומי  - "כאילו".  אני לא מסביר אותו.  ההסבר מיותר.

ישנה חצר גרוטאות רחבת ידיים שבמרכזה גבעה בינונית העשויה מדברים נפלאים ומבטיחים. המשותף לכולם הוא מדבקה סגולה המודבקת עליהם, ובה כתוב בצהוב: "ארנון, זה לא בשבילך".  יש לי בכיס תמיד גליון מוכן.   הדבקתי אחת על ה"כאילו" הזה וגירשתי אותו מחיי.

אלא שהוא, ה"כאילו",  התעקש להתגלגל בחבטות מראש הערימה ולקרטע חזרה  אליי, ועל כך בפרק הבא שמתחיל ממש עכשיו.

"אתה עוזב את הבית".  הנה זה קרה.  זה קורה.   חושב מחשבות ומודע לכל רגע.  

אני מצליח להתפעל מעצמי, ולא בקטע טוב.  מול העיניים מסתיים פרק בחיי, פרק משמעותי למען השם,  ומכל המחשבות בעולם,  אני חושב לעצמי כמה בנאלי יהיה לארוז תיק ולעבור להורים שלי.   הנה אני במלוא יפעתי. הילדים, האהבה, החיים,  הכל יחכה רגע. הדבר החשוב ביותר עכשיו בשבילי היא המחשבה:  "שיט,  הנה אני כמו כולם"

להיות רגיל.  ניפגש אצל המגשר, נדבר עם הילדים ונתפגר בנחת.   

מגיע לי הכל.

מצחיק,  אני חושב לעצמי מחשבה על מחשבה. אני אפילו לא מטריח את עצמי לברר מה קרה פתאום שנפלה אצלה ההחלטה.  על הדרך  הבנתי שאני מתכונן לרגע הזה כבר הרבה מאוד זמן. ברור.  מובן.  הכל הוביל לשם.  אני המון דברים עכשיו, שאף אחד מהם אינו "מופתע".

אני יודע שבספר ההדרכה "הבורגני הממוצע ומלחמתו האבודה בחיים"  רשום שאני אמור להגיד עכשיו משהו.  משפט שבעצמו הוא התחלה של שיחה. שיחה אחת מתוך אלפי שיחות כמעט זהות הנערכות בכל רגע נתון על פני חצי הכדור המערבי. אבל לא בא לי.  אין לי כוח להתחיל בשיחה הזו.  אין כוח.

אז עכשיו  לקצר תהליכים. רציתי כבר ללכת ולהתחיל לארוז את הסמרטוטים שלי,  כשהמוח שלי התפנה לרגע להבין שהמשפט השלם שהיא אמרה לפני שלוש שניות היה: "אז אתה עוזב את הבית,  כאילו"

אה. אוקי. כאילו.

"אתה זוכר מה דיברנו עם גלית, נכון?  על התרגיל של 'כאילו'? אני רוצה שננסה אותו"  

ככה היא  אמרה.  מה שהיא לא אמרה היה: תגיד לי בבקשה שאתה לא עד כדי כך מנותק  בשביל לא לזכור שום דבר מהפגישה המשותפת שלנו עם גלית.

"בטח" אמרתי לה.  מה שלא אמרתי לה היה שאין לי מושג על מה היא מדברת ואני מבוהל מכדי להתרכז ולהיזכר.  הצ'יטה טס אחריי ואני לא מוצא עץ לטפס עליו.

ארבע שניות חלפו ולא השאירו חותם מיוחד.  "מה, ללכת לארוז?"
"כן כן, שנייה אני מוציאה לך את התיק הצהוב"

היא מקרקשת בעיסוקיה במרחב המטבח-סלון,  ואני בחדר שינה עומד ליד תיק צהוב פתוח. עומד ועומד.

יצאתי אליה לרגע לברר משהו. "לארוז באמת?"

"כן כן"

"אבל...באמת באמת, או שזה בכאילו?"

היא מרפה לרגע  מחפץ מיוסר כלשהוא הלפות בידיה. נאנחת. "המהלך של הפרידה הוא בכאילו.  אבל התרגיל  עצמו הוא תרגיל אמיתי.  אתה באמת אורז"

יצאתי מחדר השינה עם התיק הצהוב שליש מלא.

"לקַחְתָ מטען?"  

חזרתי ולקחתי. נעמדתי בסלון מחזיק את התיק.

מה...מה. הרגשתי כמו מטומטם. הסתכלתי עליה במבט ששואל "מה".

המשחק נגמר? ממשיך? עכשיו מדברים?

"אני נוסעת לשטוף את האוטו אני יכולה להוריד אותך ביהוד"

האמת האמיתית היא שכבר שנים אני מרגיש שירמיהו הוא כמו אבא שני שלי.  הרגשה  לא מוסברת, ולא קרה אף פעם דבר שיצדיק אותה.   היא פשוט עומדת בפני עצמה,  פראית ולא מנומקת כמו ג'יין של טרזן בכבודה ובעצמה.

אולי כל אחד באמת דובר מהמקום שכואב לו.

חביבה התקשרה ואמרה שיש בעיה עם מחשב ההשקיה.  הוקל לי מיד. אם זה מה שהיא אומרת, אני יכול להיות בטוח שהמחשב בסדר גמור.  היה לי ניחוש מלומד לגבי הדבר שאינו "בסדר".
ירמיהו ישב בכיסא שלו, והיה לו את המבט השמור לביקורים שלי.  כך אני אוהב לחשוב מכל מקום.  מבט של ילד ששבר אגרטל, ויודע שהם לא יכולים לכעוס עליו כי הוא יתום. בגלל זה הוא שבר את האגרטל המכוער  מלכתחילה.  הוא, כמובן, משועשע עד אין קץ מהתעלול הקטן.

"מה הענינים ירמיהו?  מה שלומך?"

מתחיל שלב החימום.  אפילו אני, שמחזיק מעצמי מומחה לשפה של ירמיהו, ועם כל הנסיון שלי, לא יכול להיכנס איתו מיד לשיחה קולחת ("קולחת" - הא הא הא) ללא חימום.  כמו לקום מארוחת צהריים ולהיכנס לקרב ג'ודו.

הוא עונה לי במלמול הבלתי אפשרי שלו.

אני חושב: ייאוש. ייאוש  ייאוש  ייאוש.  הדיבור שלו ממשיך להידרדר, יעזור לי אלוהים.

יכלתי לשער מה הוא התכוון להגיד.  או "בסדר תודה" או "בסדר מושכים"  או "כמו שאתה רואה".

המלמול החייתי יכל להיות גם " אני כבר לא יכול.  לא מבין מה הם מתעקשים לגרור אותי לטיפולים במקום לתת לאלוהים לקחת אותי ונגמר"
לבשתי על פני הבעה עליזה עד מטופשת, הנה מתחילה ההצגה. בורלסקה ובה ירמיהו מדבר ברהיטות (מה זה רהיטות, ממש בחרוזים)  ואני מאזין חופשי. מתקשקשים לנו.  בטח מתקשקשים.  עם פטיש אויר ונייר זכוכית..
"מה קורה?  יש בעיה עם המחשב?"

הוא מביט בי. יש ביטוי - "פניו הטובות"   אצל ירמיהו הביטוי הוא האמת.  איזה איש.  שוב מתברר לי שהתחושה הזרה והמחוספסת המתפשטת בי, היא אהבה פשוטה וארצית לאיש שיושב מולי.  עם העיניים הכחולות, הזיפים האפורים, ולחלוחית הרוק בזויות הפה.  פניו טובות.
הוא מביט בי, ואני יודע שהוא לוקח תנופה. לפני כמה שבועות, הוא לימד את עצמו שיטה. הוא היה נרגע, מרפה את השרירים ואז יורה משפט אחד בקול חלש בנשימה אחת. הנמבר היה מצליח בדרך כלל. יחסית.  אני לפחות הייתי מבין מה הוא אמר.

אוי, כמה חשוב הוא משפט אחד מובן. להחזיק, להיאחז בו.  על משפט אחד מובן יכלנו לבנות מהלך של נורמלייות. של כאילו הכל בסדר ומגלגלים שיחה.

ירמיהו ירמיהו. למה היית חייב להישאר צלול?

אם הברירה היא אירוע מוחי או אלצהיימר- אני מזמין אלצהיימר.  בטוח.  אלצהיימר הוא מלאך לבן.  אתה שוקע לאיטך אל אזור הדמדומים, בלי סבל, ללא תודעה.  שוקע אל תהומות צמר הגפן של הנפש המבולבלת.  משאיר אחרייך גוף אנושי המתפקד ללא תכלית או אהבה.
שבץ מוחי מצד שני, זה חרא מלכותי. כל הזין בשבץ.
הולך איש ברחוב. איש. חזק. גיבור. שר. מפרנס. מזיין. זכר אלפא אנושי וגאה.
ואז מגיעים המלאכים האפורים.  ראשית  הם דוחפים לו לפה כדור גומי רך שלא ייצא משם יותר לעולם.  שנית, הם קושרים לו את שתי הרגליים בקשירת גמלים. לאחר מכן הם מחברים לו לידיים רצועות גומי.
מין רצועות חכמות המאפשרות לו לבצע מגוון רחב של תנועות בעלות שני אלמנטים משותפים.   מצד אחד הן לא מאפשרות לבצע שום משימה יומיומית ולו הפשוטה ביותר, ומצד שני הן נראות מגוחך.
עד עכשיו היה החלק הטוב.

המלאכים האפורים מרכיבים לו אף אדום של ליצן, מורידים לו את המכנסיים ומלבישים לו טיטול.  לקינוח מורחים לו בנדיבות ליפסטיק של זונות.

מצחיק שבא למות.

ואז מגיע החלק הרע, ובו לא קורה יותר דבר.

את מכת החסד הם לא מנחיתים.

הם משאירים אותו צלול.  חכם, מודע לגמרי למצבו. שומע כל הערה וכל השתתפות בצער. שומע מאחוריו שכנה מטומטמת מדברת עם חביבה על ירמיהו המסכן.  רואה איך הסובבים אותו, האוהבים אותו,  לא יכולים לסבול את המודעות שלו, את העיניים שלו הרואות הכל, ומתחילים ללא כוונה רעה לדבר אליו כמו לאדם הסובל מפיגור.

הטון הילדי המתפנק הוא הגרוע מכל.  גרוע מהחלפת החיתולים.  החימה.  התלות המשפילה, השנואה.

יופי לנו. כיף.

הוא ממלמל משהו על המחשב, על השקיה, על הגינה. אלוהים יודע . אבל לי יש תכסיסים.  אני אומר לו :"בא, תן לי דבר ראשון לבדוק את המחשב, אחר כך נראה"

יצאתי החוצה למרפסת לבדוק אולי בדרך נס באמת התקלקל מחשב ההשקיה. אני בודק. הסוללה עומדת להיגמר, אבל זה שטויות.  הסוללה נועדה לגבות את הזיכרון של המחשב. גם אם היא מתרוקנת המחשב ממשיך לעבוד

אמרתי לו שאולי כדאי שאחליף סוללה ונראה אם הדברים יסתדרו.
ירמיהו הסתכל עליי מתוך הכיסא שלו ומלמל משהו.

ירמיהו הסתכל עלי מתוך הכיסא שלו  ומלמל משהו.

ירמיהו הסתכל עליי מתוך הכיסא שלו וביקש ממני להביא לו את המחשב.
אמרתי לו שאני מחליף סוללה, זה ייקח לי שתי דקות.

"שמע. זה לא קשור לסוללה. אני יודע. יש בעיה אחרת. אתה יכול להביא לי בבקשה את המחשב?"

"להביא לך את המחשב?  עצמו? את מחשב ההשקיה?"

מברג.  שחררתי את החיווט של הכבל תקשורת,  את החיבור לחשמל והברגתי החוצה את המחשב מהקיר.

הוא לקח ממני את המחשב. נישק אותו כמה פעמים, והסתכל בו כשהוא מחבק את המחשב בעדינות.

לא היה דבר מטורף או לא שפוי בעיניים שלו. איכשהוא, התמונה של אדם מבוגר בכיסא גלגלים המחבק בעדינות מחשב השקיה לא  נראתה לי מוזרה.  בוודאי לא מוזרה יותר מהאיש ההוא,  שאורז תיק ועוזב את הבית, אבל בכאילו.

ירמיהו אמר שכבר לא אכפת לו. "כבר לא  אכפת לי"

"אתה יודע, בקללה הזו הרובצת עלי, הנכות שנכפתה עלי,

יש ברכה.

דברים שפעם נראו לי חשובים נורא,

היום הם בעיניי מטופשים.

איבדתי את שאריות הכבוד העצמי שלי.  זה לא כל כך קשה לידיעתך.

כשברח לי קקי בפעם הראשונה וחביבה הייתה צריכה לנקות אותי היה לי קשה.  

אחר כך....אחר כך המעמד  לא נהיה יותר קל, אבל משהו בי השתנה.  

הציפיות שלי מהעולם, מעצמי, מהחיים – כל אלו השתנו.

היום כבר לא אכפת לי.  

כל החיים היה לי נעים מאוד להיות איש חשוב.  

מעולם לא הייתי שחצן, לא רדפתי אחרי הכבוד.  

מעולם לא הייתי כזה.  

אבל התברר לי, שלהיות איש חשוב ומכובד היה לי מאוד נעים.

הבנתי את זה אחרי שהחשיבות והכבוד אבדו לי.  

בוקר אחד, ארוך ארוך, קיבלתי פה אורחים. זה היה כשעוד יכלתי קצת לדבר ולהיות מובן. במשך כמה שעות היו מרוחים לי על הפנים פירורים של קוטג', ולא יכלתי להוריד אותם.

כאבו לי הכתפיים כאבי תופת.

אנשים באים, הולכים, מדברים איתי.

מסתכלים על פירורי הקוטג' שדבוקים לי לפנים.

איש מהם לא מעז לגלות את המחווה האנושית, לקחת מפית ולנקות אותי.

אז הבנתי כמה נעים היה בחיים שלי שלפני השבץ.

היום כבר לא אכפת לי.

את מחשב ההשקיה התקנת אצלי לפני יותר מחמש עשרה שנה.

הוא הולך איתי דרך ארוכה ושירת אותי בנאמנות כל השנים האלה.

הוא חבר נאמן לא פחות מהחברים שמדברים עליי מאחורי הגב, חושבים שאני לא שומע, וכשהם הולכים הם אומרים לי  'תהיה בריא'  וחושבים שאני מאמין.

אז עכשיו אני מחבק את המחשב הזה ומנשק אותו.

אתה יודע למה?  כי אני אוהב אותו.  

להגיד לך עוד משהו? גם אם כל החברים של חביבה יגידו לעצמם שירמיהו כבר מטושטש -  לא נורא.  

נורא זה לנהום כמו שאני נוהם בשביל לקבל כוס מיץ.  

נורא זה לקחת את המחשב שהשקה לי את הגינה יום ולילה כל כך הרבה שנים, ולדרוס פנימה את מה שאני מרגיש כלפיו"

הוא מסתכל עלי בעיניים הרטובות שלו. בזמן שהוא מדבר הוא מלטף בעדינות את המחשב באצבע.

ממשיך לדבר.

"אתה יודע

כשעמית שלי היה קטן, הוא היה חוזר הביתה לפעמים בוכה.  

הייתי מנשק לו את המכה ומחבק אותו

מנדנד אותו אצלי בידיים עד שהוא היה נרגע.  

הוא היה בטוח שהנשיקה שלי  גירשה לו את הכאב מהברך הפצועה ושהחיבוק שלי ישמור עליו מילדים רעים.  

זה עבד ככה שנים.  

זה היה אמיתי.  

הנשיקה שלי באמת גירשה ממנו  את הכאב.

אם בשביל הילד שלי הקטן זה היה אמיתי ועבד, אין שום סיבה שחיבוק ונשיקה לא יעזרו למחשב ההשקיה.

כמה מסובך יכולה להיות תקלה חשמלית לעומת עלבון של ילד?  קח את המחשב ותרכיב אותו בחזרה. אני מבטיח לך שלא יכאב לו יותר"

והכל היה נכון. הרכבתי את המחשב בחזרה לקיר, חיווטתי מחדש, והכל היה תקין.

בדקתי כמה פעמים והמחשב עבד כאילו עכשיו הוא הגיע מבית החרושת. רק הסוללה עומדת להיגמר, אבל זה שטויות.  הסוללה נועדה לגבות את הזיכרון של המחשב. גם אם היא מתרוקנת המחשב ממשיך לעבוד חזרתי להתיישב מול ירמיהו. לא היה לי מה להגיד.

1:0 מושלם.

הוא חייך אלי ולא ניסה אפילו לרגע  להסתיר עד כמה הוא היה מרוצה מעצמו.

התקשרתי לשחיינית ואמרתי לה שאני חושב שאני רוצה לחזור הביתה. היא אמרה בסדר. שנייה אחרי שניתקתי היא התקשרה ושאלה אם זה בכאילו.  

לא הבנתי.  

היא אמרה לי לאט, שהיא שואלת,  אם אני מתכוון באמת לחזור הביתה או שאני מתכוון כאילו לחזור.

הסוללה של הנייד צפצפה לי שהיא הולכת למות. על הכביש ריחפה שקית ניילון ורודה. כל מכונית שעברה עליה הרימה אותה באויר וסיחררה אותה מחדש.

כשנכנסתי הביתה, הנחתי את התיק הצהוב המפורסם, והתיישבתי במטבח.
"אני יכול לנסות רגע משהו? את יכולה לבא שנייה?"

היא עוצרת  ומסתכלת עלי.

חיבקתי אותה חזק כשהראש שלי בין השדיים שלה. אני די בטוח שהמקום הטבעי של הראש הזה הוא שם ולא על הצוואר שלי.
ואז נישקתי אותה.

היא לא שאלה אבל שמעתי בכל זאת.

אמרתי לה שירמיהו הצליח  ככה לתקן תקלה חשמלית במחשב ההשקיה שלו

אני לא רואה סיבה שבגללה זה לא יעבוד איתנו.