רשומות
גברים בשחור
אני רוצה
להמליץ על כל סדרת סרטי גברים בשחור. טומי לי ג'ונס וויל סמית. ללקק את האצבעות של
הרגליים.
יש שם את
המכשיר המצחיק שמבזיק אור, ומוחק זיכרון אחורה לפרק הזמן שאליו כיילת אותו. אתה
מכייל, מבזיק לעיניים של מישהו, והוא שוכח כל מה שקרה אחורה בזמן האמור. בקיצור.
אני מרגיש
קצת מטומטם, אבל אשכרה חיפשתי אם יש לקנות מכשיר כזה. ישבתי 25 דקות על הרשת
וחיפשתי.
יש.
280 דולר כולל משלוח לארץ. ועוד משהו שאני אומר
בשביל להגיד ולהיפטר מהאמירה – הזמנתי. שילמתי והזמנתי. כן.
מהרגע
שלחצתי על submit
order, התחיל אצלי בראש טורנדו קטן של מחשבות טורדניות
שבמרכז המשפך שלו רוחשות כל האפשרויות הגלומות במכשיר. אבל אני צריך רק אחת מהן.
תפסתי את
השחיינית ברגע מתאים. היא בדיוק גמרה לפשוט עור לפומה והתכוננה למלא חמצן נוזלי
במכונית שלה, נראה לי חלון מתאים ואמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה.
ה-280 דולר
הצדיקו את עצמם בשנייה. רק לראות אותה מופתעת. "זה יהיה משהו חדש" היא
אמרה.
מטבח.
אמרתי לה
שאני לא מאושר. שאני מרגיש שיש לי עוד מליון דברים לעשות עם עצמי, אבל כל החיים
שקורים מסביבי לא מאפשרים לי כלום.
"מה מפריע לך פשוט להתחיל
במשהו קטן?"
דווקא הגיבה
בסדר. אבל משהו בנימת הקול שלה רמז לי שהשיחה הזו הולכת שוב להיגמר בתחושה שלקחו
לי צעצוע ואני לא מוצא את מי להאשים.
"אז תסתכלי לכאן
שנייה". את המכשיר כיילתי מראש ל5 דקות. הבזקתי לה לעיניים. היא מיצמצה,
בחיי. אושר קטן.
אמרתי לה
שאני לא מאושר. שאני מרגיש שיש לי עוד מליון דברים לעשות עם עצמי, אבל כל החיים
שקורים לי מסביב לא מאפשרים לי אפילו להתחיל במשהו קטן.
"תראה" היא אמרה.
"לדעתי אתה קצת רוקד עם עצמך כאן. אני מבחינתי מפרגנת לך עד הסוף. פשוט תחליט
ותתחיל לעשות משהו. אל תהיה כל הזמן במקום של הסיבות למה לא לעשות. אתה קצת אוהב
את המקום הזה".
"בסדר. תסתכלי לכאן
שנייה". בינינו, הפעם הרגשתי קצת חרא. היא אמרה לי משהו נכון ולא כל כך
תוקפני, זו האמת. פשוט הייתי צריך קצת זמן לחשוב. הגישה שלה שהכל בי והכל פשוט ורק
להחליט, מלחיצה אותי נורא.
"אני לא מאושר. מרגיש
כאילו שיש לי כל כך הרבה דברים לעשות עם עצמי, אני לא רוצה לגמור את החיים שלי
בלמתוח קווים על מטלות שהסתיימו. אני רוצה ליצור. לחיות. להיות קצת בנאדם ולא
מכונה של החיים"
"בסדר גמור. אולי תתחיל
במשהו קטן? אתה יודע שאני מפרגנת לך. תתחיל"
"הענין הוא לא להתחיל וגם
לא המשהו הקטן. אני מדבר על משהו יותר גדול. אני נורא לא רוצה להיות במקום הפתטי
של בנאדם שמחפש סיבות נורא נכונות למה לא לעשות דברים. את אומרת לי שאת איתי
ומפרגנת לי, אבל אני לא יודע עד כמה את באמת מתכוונת"
היא שותקת
ומסתכלת עליי. זהו. אני באמצע גשר החבלים. מתנדנד. הנה אמרתי משהו.
היא מסתכלת
עליי ואני מתחת לשולחן מחזיק חזק את המכשיר ביד שקצת מתחילה להזיע.
"אולי הבעיה בינינו"
אני מתחיל משפט שלא בטוח אדע איך לגמור אותו, סתם כדי לא לתת לה להתאושש. "את
קצת מלחיצה אותי. אני בטוח שזה לא בכוונה, אבל יש משהו בנוכחות שלך" שיט,
באמת אמרתי את זה? " כל הזמן את יודעת מה צריך לעשות. אני צריך קצת מרווח
לטעות. לעשות דברים לא נכון. עקום. אני לא רוצה לחשוב כל הזמן צעד קדימה. מה
תחשבי. אני רוצה לכתוב שיר אחד קטן ונקי, בלי שתחכי לי בסופו עם כל מה שאת"
לא יודע
מאיפה יצא מה שיצא לי. התחלתי במהירות להרים את המכשיר, אבל היא מקדימה אותי בחצי
שנייה. עצרתי.
"אני חושבת שאתה שם אותי
במקום מאוד מסויים. תדע לך שאני איתך בכל הסיפור הזה. רק תבדוק אם הדמות המומצאת
הזו, השד הנוראי שחונק אותך הוא באמת אני. תבדוק עם עצמך"
טוב טוב
טוב. זה כבר היה יותר מידי. לא תכננתי להגיע למקומות האלה, ואני רואה שהיא קצת
נפגעה. נפגעה, בלי קצת.
אין לי שום
רצון, כוח או יכולת להתמודד עם כל הבלגן הזה עכשיו. ניסיתי משהו ולא הצליח לי. לא
קרה שום דבר.
אני מוריד
את העיניים כאילו אני עכשיו בעולם הפנימי שלי מעבד את מה שהיא אמרה. בפועל אני
מכייל את המכשיר מתחת לשולחן ל20 דקות.
"בסדר. תסתכלי שנייה
לכאן" אני אומר, ומבזיק אל השיכחה המבורכת את כל השיחה היותר
מדיי-ית הזו.
אני מסתכל
עליה. היא מסתכלת עליי. במקום מסויים בעולם יש לטאת כוח הנושאת בביטנה שש ביצים
ועסוקה לאט נורא בבניית הקן שלה.
"בכל אופן" (מה קורה
כאן?) "אתה פשוט צריך להתחיל. מחר אני בבית, תיקח לך חופש ושב לכתוב"
משהו גבוה
וגדול נופל בענני אבק.
"ועוד משהו" היא קמה
"כמה עלתה השטות הזאת שאתה מחזיק מתחת לשולחן? לא חשוב, לא באמת מעניין אותי,
רק תדע שזה לא עובד. זה אף פעם לא עבד"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה