רשומות
כביסה
היא אמרה שהיא צריכה את הסדין ושאני אקום. היא אמרה את זה בקול הזה שלה.
קמתי מהספה ועמדתי. ער בקושי.
שמתי לב שמשהו קורה. היא התחילה להכניס את כל הבית למכונת כביסה. אני רק
רוצה להדגיש שכשאני מדבר על כל הבית, אני מתכוון בדיוק לזה.
את הסדין היא דחפה פנימה למכונה, שכבר הייתה מלאה ודחוסה בצורה מעוררת
מחשבות.
אחר כך את הכריות של הספה, אחר כך את הספה. יהיה לי קשה להסביר איך היא לקחה
את הספה ששוקלת יותר ממנה, הרימה אותה ודחפה למכונת כביסה שלפחות מבחינה עובדתית
קטנה יותר מהספה. אבל זה קרה לי מול העיניים.
"אתה יכול לעזור לא תמות מזה" בום. בדיוק בשנייה שזה היה אמור
להיאמר.
"בסדר" אמרתי נסוג אל חיק הסרקזם הישן והמשומש שלי "אני
אכניס את כלי העבודה שלי ואת האלבומים".
היא נעצרה והסתכלה עליי. הוכשת פעם על ידי נחש קוברה? גם אני לא, אבל אני
יודע בדיוק איך זה מרגיש. "תעשה את זה".
זה נהיה פסיכי אפילו בשבילי. שאלתי אותה מה קורה. היא אמרה שנמאס לה כבר מכל
הלכלוך הזה. כל הטינופת שמסתובבת בחיים שלנו.
התחפשתי למשהו ששותק.
ואז היא אמרה לי לצאת. יצאתי. הסתובבתי להסתכל על הבית שלי והיא מול הפרצוף
שלי אומרת שזה לא עוזר לה שאני רק יוצא מהבית, היא צריכה להכניס את הכל למכונה.
ידעתי, אבל שאלתי בכל זאת: "הכל"?
--- "ה-כל".
אז מה....חוויתי רגע נדיר שבו לא רק שאני לא יודע מה לעשות, אני גם לא יודע
מה להיות.
היא הלכה ופתחה רוכסן גדול שהיה שם, ואמרה לי תעמוד כאן.
אני חש צורך להדגיש, שה"שם" במשפט "רוכסן גדול שהיה שם"
מתייחס ליריעת המרחב והזמן. אני מניח שכל חיי רציתי נורא לדעת מה יש מעבר ליריעה
הזו, אבל באותו רגע שכחתי את הרצון הזה. פשוט היה שם חוץ, ובו עמדתי.
עברו 10 דקות של התרת רצועות , פתיחת אבזמים ויריעות נורא גדולות שצנחו
כאילו נורו הרגע על ידי כיתת יורים. הכל למכונה.
ההמשך, בחיי, בנאלי. אני נשבע. מכונה ואז מייבש.
כמו נמר שגמר לתקוע אנטילופה עקשנית במיוחד, היא יושבת מקולחת עם הקפה שלה,
מרוצה נורא נורא מעצמה.
הלכתי לראות אם נשאר משהו במייבש. הייתה שם גרב ורודה של יעל יה דבוקה
ללמעלה של המייבש, וזיכרון שלי ושל הדר שכטר מכיתה י' מתכוננים למבחן באזרחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה