אין חלון

ב14 למרץ 1993 לא קרה דבר.  נכון יותר יהיה לומר: ב14 למרץ 1993 החל מהשעה 11:46 בדיוק, ולמשך 7 שניות, לא קרה דבר.

הדברים שאני עומד לספר, מוזרים ככל שיהיו, מבוססים על סדרת כתבות תחקיר שהתפרסמו לפני שנה וחצי  ולמשך חודש וחצי בניו יורק טיימס, מאת ג'ף קוהינזי.

כל השמות התאריכים והעובדות נלקחו מסדרת הכתבות כלשונם.

אני לא מתכוון לסתם עוד יום משעמם בגיהינום, אני מתכוון לכך שהמכונה הגדולה לקחה הפסקה.

הכל החל בעבודת מחקר כחלק מלימודי התואר הראשון של סטודנט שבדי בשם אריק ליכט, שהוכנה בשנת 2002.

אריק ליכט (היום פרופסור אריק  ליכט) בחן השערת מחקר המתייחסת לגודל אוכלוסיית החורפנים בסיביר. טענת השערת המחקר הייתה שלתעשיות הפרווה - הן החוקית והן זו שאינה חוקית -השפעה זניחה על צמצום האוכלוסיה.

החורפן הוא אחד היונקים הרגישים ביותר לשינויי טמפרטורה, בעיקר בתקופת ההמלטות, ולצורך המחקר נזקק ליכט לנתוני מזג אויר שוטפים הנוגעים לתקופה אותה הוא חקר.

ליכט מצא פער - דקה בודדה-  אודותיה לא יכלה תחנת השירות המטאורולוגי  הרוסי בסיביר לספק לו נתונים. דקה אחת ב 14 למרץ 1993 בסביבות רבע לשתיים עשרה בצהריים.

ברגע ההוא שבו התגלה לו חסרון הנתונים, עבר אריק ליכט, בשקט וללא טקסים, אל השלב הבא של חייו.

על מנת להשלים את הנתונים החסרים, פנה ליכט לתחנת ניטור מזג אויר אחרת, בינלאומית , גם היא ברוסיה, במטרה להשיג נתונים מקורבים לגבי מזג האויר בסיביר בתקופה האמורה.  הבחורה הנחמדה בטלפון חזרה אליו אחרי שעה ואמרה לו במבוכה מסוימת שאין להם נתונים מלאים לתקופה הזו, ולמעשה חסרות להם שבע שניות.

היא אמרה לו גם שתחנה צרפתית המנטרת את האזור המדובר  בחפיפה  לא הצליחה אף היא לאתר את נתוני מזג האויר באותן שבע  שניות.

פה התעוררה אצל ליכט הרגשה שאוכלוסיית החורפנים תיאלץ לחכות לסטודנט הבא שיושיע אותה.  

הוא ישב במשך שעה מחובר לאינטרנט ומצא היעדרות מוחלטת של נתונים מכל מקור שהוא לגבי מזג האויר בסיביר בתחום הזמן המתחיל ב14 למרץ  1993 החל מהשעה 11:46  ולמשך שבע שניות.

למשך חצי דקה ישב ליכט וקימט את מצחו, ואז פיתה אותו זנב של מחשבה מופרעת להמשיך ולקמט את המצח לעוד שש  שניות ולהרים טלפון לשירות הלקוחות של הרכבת השוודית.

הוא ביקש נתונים לגבי כניסה ויציאה של רכבות לתחנת הרכבת הראשית בסטוקהולם ביום מסוים בחודש מרץ בשנת 1993.

את שארית אותו יום ואת זה שלמחרת, בילה ליכט בדיאטה של קפה שחור וסיגריות פאל-מאל  ובהקלדת נתונים שנאספו מתחנות רכבת ברחבי העולם.

ב14 למרץ 1993, החל מהשעה 11:46 בדיוק ולמשך שבע שניות, אף רכבת לא יצאה מתחנת הרכבת המרכזית בסטוקהולם ולא נכנסה אליה. גם לא בגוטנברג. או בבון או בפריז או בניו יורק או בניו מקסיקו. לאחר ארבעים שעות של איסוף נתונים קדחתני,  התברר לליכט שבאף מקום על פני כדור הארץ לא מתועדת תנועת רכבות הנכנסות או יוצאות מתחנה כל שהיא בפרק הזמן שבדק.

הוא הלך לישון בתחושה מעיקה שתנועת הרכבות העולמית עומדת  להיות הבעיה הכי קטנה שלו.

למחרת הוא קם עם השערה למחקר חדש.

השערת המחקר הזו המנוסחת ביובש, מתנוססת היום על לוח הוקרה מפליז הקבוע מעל עמדת הספרן הראשי בספריה המרכזית באוניברסיטת סטוקהולם, כהוקרה לאריק ליכט.

וזו לשונה:

"בפרק הזמן שהתחיל בתאריך 14 למרץ 1993, בשעה  11:46 בדיוק ונמשך שבע שניות, לא מתועדת פעילות כל שהיא על פני כדור הארץ או ברחבי  היקום. קיומו של המין האנושי כמו תקפותה של המציאות המוכרת לנו אינם מגובים על ידי ממצא מדעי כל שהוא וממצא כזה לא יוכל להימצא  לעולם"

ליכט הקדיש לניסוח ההשערה הזו עשר דקות. חלפו כמה שבועות לפני שהוא הבין את המשמעות האמיתית שלה.

הוא גרף את ערימת הניירות המוכתמים שכיסו את המכתבה  ונסע אל המנחה שלו באוניברסיטה.  המנחה התקשר למישהו מעליו שהתקשר למישהו מעליו וכן הלאה.  שרשרת שיחות טלפון שהתחילו כולן ב"על מה אתה מדבר" ונגמרו ב"תן לי לבדוק את זה". בסוף השרשרת הזו, לאחר שלושה ימים, אריק ליכט נחת בארה"ב והגיע אל המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ה- M.I.T, שם נפתח המחקר הראשי אודות "החלון השחור".

"החלון השחור" היה שמו המקורי של המחקר - שם שהוענק לו כמעט לאחר יד - אולם בפי רבים כונתה התופעה "החלון הריק" - מושג שנטבע וכמעט השתרש כשמה הרשמי.

עוזר מחקר אלמוני הרוויח ביושר שורה צנועה בספר ההיסטוריה של האקדמיה האמריקנית כאשר בכנס הראשון הגדול שעסק בסוגיית "החלון השחור" הוא קרא תיגר על שמותיו וכינוייו השונים של המחקר בטענה שהחלון לא שחור ולא ריק,  פשוט אין חלון.

נתונים, או ליתר דיוק, ממצאים המאשרים היעדר נתונים,  נערמו במהירות במעבדות המחקר.  נתוני תחבורה, רישומי בתי חולים, שדות תעופה,  תצפיות בעל חיים, תיעוד פעילות סייסמוגרפית, ניטור אותות רדיו חופשיים בחלל, כל בסיס נתונים  מתקבל על הדעת מרחבי הגלובוס  נסרק במטרה למצוא את אותן שניות אבודות.

אין התרחשות מתועדת.  ריק.

רישומים בודדים, בעיקר של נתונים מדרום אמריקה, אשר אכן התייחסו לפרק הזמן האמור, התגלו במהירות כטעויות רישום או זיופים פשוטים. כולם, התברר לבסוף, היו תוצאותיהם של סוף שבוע ארוך מידי ובקבוק וויסקי ריק בסופו.

במקביל לאיסוף הנתונים הנמרץ, מקץ שבוע הורכב צוות של חמישה עשר חוקרים (ביניהם פרופ' צבי הר-זהב מאוניברסיטת תל אביב), שמטרתו הייתה העלאת השערות להסבר התופעה.

שבועיים לאחר כינוס צוות המחקר התפרסמה הודעה רשמית מטעמו בזו הלשון:

"צוות המחקר מצא שבעזרת הכלים המדעיים המוכרים לקהילה האקדמית, בהתייחס אל התאוריות הפיזיקליות המוכרות לנו כיום כנכוחות (acceptable), ובהתייחס אל האקסיומות המוכרות למדע  ככאלו שעדיין אינן טעונות הוכחה, לא נמצאה השערה שתסביר את התופעה המכונה "החלון השחור".  כמו כן, צוות המחקר מעריך שתחת אותם התנאים, ובהסתברות גבוהה מאוד, לא יימצא הסבר מספק ובר הוכחה לתופעה בעתיד הנראה לעין"  

פה למעשה הסתיימה הפרשה מבחינת העולם האקדמי אבל אצלי היא רק התחילה.

הסיפור אמנם מוכר, ודווח בהרחבה בתקשורת העולמית, אבל אני נחשפתי אליו לפני מספר שבועות בלבד. מאז הוא  לא נתן לי מנוח. רכיב שקוף זמזם באזני ללא הפסק. הציק, נדנד ואמר שיש כאן עוד עניינים.

החל מהשלבים הראשונים של המעקב, החלה לקנן בי הרגשה מוזרה, שכל ההתרחשות,  כל מהות העלילה, מלכתחילה לא צריכה הייתה לקרות בתוך העולם האקדמי.  

אולי זו חכמה שלאחר מעשה, אבל עבורי, ניסיונות ההסבר והודעת הכניעה המפורשת של העולם האקדמי, נראים היום כתמימות ילדותית.

ביני לביני היה ברור ומובן מאליו שמעורב כאן משהו חוצי, טרנסצנדנטלי.  

שהרי לדברים החוציים יש מין טבע שכזה,  להישאר בחוץ.  מחוץ לגבולות התודעה, השפה או המימדים המוכרים לנו.

אלוהים על שלל תחפושותיו, באי כוחו בצבעיהם השונים, החייזרים, הרוחות - באמת שאין לי מושג, אבל משהו או מישהו התערב כאן.  ישות שאיננה מקומית עצרה את המכונה הגדולה לשבע שניות, לצורך מסוים מאוד.

בהתחלה  ניסיתי לחשוב  מה היא הייתה צריכה.  מה היה כל כך דחוף.  הרי היא לא באה לקחת מכאן משהו.  יהיה זה פשטני  לחשוב על התרבות האנושית כערמה של "דברים" שאפשר לקחת ממנה או להוסיף עליה.

אם כן, מה בכל זאת?

היה לי ברור שמדובר בהתערבות במהלכה הרגיל של המציאות.  ככל שהפכתי בכך, חשבתי שההתערבות הזו תישאר סתומה וללא פשר. לא מנומקת באין יכולת להסביר.  

הם  התערבו,  ערכו שינוי למען מטרה שלעולם לא אוכל לתפוס.  משהו שהיה לפני שבע השניות האלה,  לא יהיה כך אחריהן.

אחת המחשבות הראשונות  שחלפו בראשי בנוגע לשינוי כל כך יסודי בציוויליזציה האנושית, הייתה טום ווייטס.  

הלכתי וביררתי, זה לא הוא. האיש מתועד שיכור על סף השיגעון הרבה לפני 1993.  ומעבר לכך,  הוא פשוט אנושי מידי בשבילם.   לא הם ששתלו כאן את טום וויטס.

המשכתי לנסות ולחשוב מה הוכנס, הוחדר לכאן,  מה השינוי שנערך כדי להסיט את מהלך האירועים הישן והטוב מהמסלול עליו הוא התגלגל ברחש משומן לכיוון הנצח.

לפתע בקעה בי הבנה. הם לא הכניסו דבר, הם גרעו.

הם לא שתלו, הם סילקו, ואני יודע את מה הם סילקו.

את פה במול.

ראיתי את זה, ולפתע הכול נהיה מובן.  איך לא חשבתי על כך קודם?

פה במול.  

קלידי הפסנתר פרושים במערך סדור. על רקע השורה הרציפה של הקלידים הלבנים, משובצים שניים שחורים,  מיד אחריהם הפסקה בלתי מוסברת, ואז ממשיכה השורה לעוד שלושה שחורים. הקליד השחור החסר בין הזוג לשלישייה, זה שחסרונו נבלע בכתם העיוור של ההכרה,  הוא הפה במול.

עניין של שכל ישר.  הוא לא שם.   

נכון,  הסברים מקצועיים מפי מתמטיקאים  ניתנו.  מוזיקאים יסבירו על מרווחי תדרים, על סולמות כרומטיים  ודיאטונים.  נכון שיוהאן סבסטיאן באך לימד את אלוהים דבר או שניים אודות יצירה גם בלי הפה במול, אבל בסוף, המקל הארור פשוט לא נמצא שם.  

צריך רק לפתוח את העיניים ולהסתכל.

הם סילקו את הפה במול, ויחד איתו סילקו כל פירור זיכרון לכך שהוא אי פעם היה.

מדוע?  אין לי מושג.

אין לי אפילו קצה חוט לחשוב על כיוון שממנו ניתן יהיה להתחיל לקרוא את השאלה. אני רק יודע שמדובר על משהו גדול בהרבה מהקליד השחור החסר בפסנתר.   

הם גרעו מהעולם תו. חיסרו צליל.  

לנו אולי נדמה שקשת התדרים מושלמת, טבעית.   אבל זו אשליה.  האמת היא שהמוח האנושי  לא מסוגל להתמודד עם היעדר.  לא יכול לתפוס את האין הגדול.

תדר אחד פחות.  טון שלא נמצא שם.

אני לא מכיר מספיק  את תורת המיתרים בשביל לדבר עליה, אני רק יודע שכל היש הוא אנרגיה. העולם הוא תדרים.

אם חסר תדר, יחד איתו  יחסר משהו מאוד יסודי וראשוני בהוויה שלנו.

להצביע ולהגיד מה חסר - אני לא מספיק חכם בשביל זה.  אבל אני מספיק אנושי בשביל להסתובב כבר חודשיים ולחפש. לחפש ולחפש.

לא נוח להיות הראשון, או היחיד, שמדבר על כך,  אבל השאלה הזו, החור השחור, המפוחם, המעלה עשן, הוא כל מה שיש לי כרגע בתרמיל.

אם לא עצוב, אז לפחות מוזר.  כל האנשים הבודדים שאנחנו, המסתובבים בעולם זוגות זוגות.

חיים בתחושה מתמדת של אבדן, כפתור לא מכוון. חפץ יקר שנפל מהכיס, מנגנון חיוני שלא מתפקד.  

ומרוב שהשלם נעדר מאיתנו, אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו את קיומו.  את אפשרות קיומו.

אנחנו  מקבלים את הכאב בתור המהלך הטבעי של  הדברים.  שבורי לב אנחנו סופגים דחייה אחרי דחייה, והולכים לכתוב על זה שיר.  מיעוט האושר,  חוסר הסיפוק, החלום העיקש להימצא במקום אחר, להיות אדם אחר. יפה יותר, שמח יותר,  מקובל יותר. שלם במעט מאותה האריזה הפגומה המכילה את הנשמה שלנו.

כנראה שאירעה להם תקלה, כי את ההימשכות,  הגעגוע,  אותם הם שכחו לסלק.  

השכול שאין לו נמען.  הכמיהה לדבר שאין לו שם.  הזיכרון המומצא של מקום חם ובטוח,  מקום ללא דאגה.

כמו כלבים משוטטים אנו מסתובבים בעולם קר ואדיש, גופנו זוכר את האבן. תמיד אבן.

ולפצע, לגדם הזה של הנפש המלווה אותנו בכאב רפאים, לו אנו קוראים לו -  אהבה.

אני מסתכל עלייך, ושואל אותך מה את רוצה.  את עונה.  

ואז אני שואל, כן, אבל מה את רוצה באמת.  ואת עונה.

ולבסוף את שותקת.

אני מחזיק את היד שלך, הנעלבת, הקפוצה,   ושואל אותך בשקט, מה את רוצה,  וכל שנשאר לך הוא להסתכל על רצפת המטבח  דרך הדמעות, ולדעת שלעולם לא תמצאי תשובה.