רשומות
משותפת
"אתה עשית מה?"-----"תגיד, אתה נדפקת לגמרי?"
ידעתי שהיא תכעס עליי. אני אפילו
לא יכול להגיד שידעתי ולא היה אכפת לי.
היה אכפת לי. פחדתי נורא. לא
מהמזכירות של רינתיה, על הזין שלי, פחדתי
שהיא תכעס.
כל כך רציתי, שהובלתי את עצמי לחשוב שאולי היא לא תכעס אלא תבין. אולי
תצחק. או תתעלם או תצחק קצת, בכל מקרה זה ממש
לא חשוב, כי עכשיו היא כועסת.
כשאני נזכר בעצמי כמה ימים אחורה, אני קצת מתבייש. לא מתבייש, אבל מביך
אותי להיזכר בעצמי. אולי אני באמת משתגע לי,
ככה על הדרך.
בכניסה למזכירות של רינתיה ביום שלישי בשעה חמש וחצי אחר צהריים מבושלים
במיוחד, עמד איש. טיפה מביך להיזכר עכשיו שהאיש ההוא היה אני, והסתכל....אני...
שנייה. רגע. אני
רוצה להגיד שאני לא מצטער על מה שעשיתי ואמרתי.
אני אולי מובך, אבל לא מתחרט או משהו. פאק איט. מה פתאום. הסתכלתי בלוח
מודעות שתלוי מחוץ למזכירות מתי יש ישיבה
של המזכירות. חבל שלא חיפשתי מישהי שמנקה
בתים ממש בזול, מורה לגיטרה מעולה ממש בזול, או קראוון להשכיר ממש ממש ביוקר - כי
כאלה היו שם בערימות. מילולית, ערימות. ערימות של פלאיירים בהדפסה ביתית מוצמדות
בשכבות על גבי שכבות ללוח המודעות המחורר עד מוות שליד המזכירות, שגם היא מבחינתה קצת
אחרי השיא.
לכל דבר יש סצנה. לדג'מבה יש
סצנה. למפוחיות בס יש סצנה. פטאנק זו אחלה
סצנה. אני חושב שגם לוח המודעות של המזכירות של רינתיה זו סצנה. כל פעם בא מישהו אחר עם החיים שלו מודפסים על
פלאייר, ומצמיד את הפלאייר שלו על אלה של האחרים.
הקרב על הנעצים. נקמת ניירות
הדבק. כל זה קורה בשעה שמה שמרוח בגדול
ובצבע חום כהה על כל לוח המודעות, הם דחייה ואכזבה. שיט. מפרסם את חוג היצירה שלו לילדים מהאזור על הלוח
הזה שהוא זונה זקנה, ומחכה בבית למבול הטלפונים
שלעולם לא יגיעו. רינתיה...
בקיצר.
הערב ב20:30. שיט. חשבתי שיהיה לי
זמן לחשוב ולהתחרט, אבל הישיבה הערב. השחיינית בשחייה, דא, אז בכלל אין מי שיניא
אותי מהשטות הזאת. פאק איט. הולכים על זה.
נסו לדמיין ישיבה של מזכירות מושב - כזה בדיוק. 5 אנשים.
כל אחד שגריר של קבוצת סטריאוטיפ אחרת.
"בטח" אמרה לי זו שהתחתנה ב1865 בודדה עם נטייה להשמנה שאני די
בטוח שמחפשת ולא כל כך מוצאת. "בבקשה תיכנס, שב"
"קוראים לי ארנון. אנחנו גרים בשכירות במשק של יפרח כבר...האמת כבר
כמה שנים טובות. יש לי איזה עניין שאני
רוצה לדבר עליו, ולא כל כך מצאתי איך ואיפה"
מרגיש מוזר. אקסצנטרי. הלוואי ויכולתי
להיות האיש ההוא שלא שופט. אחד שלא מתייג את הזולת בקצב הנשימות שלו. אם היה לי כפתור מעל הפופיק שמנקז את כל הזלזול החולה שלי באנשים דרך הטוסיק ישר לביוב - בחיי שהייתי לוחץ
עליו. חתולי רחוב לא מסתובבים
בחבורות. אף פעם. לו הייתי חתול רחוב אני חושב שהם היו עושים פה exception
קטן רק כדי לשים אותי בחרם, והם היו צודקים.
בקיצר.
"בבקשה" אומר לי תימני כרס משקפיים, שאני מוכן לשים כסף שהוא שר
בריטון פעם בשבוע בחבורת זמר ביהוד ומחכה בתחנה לרכבת האחרונה אל האהבה.
"אני במקור מקיבוץ סעד, ורציתי לשאול ולהציע להתחיל ברינתיה הלנה
משותפת".
חמישה זוגות עיניים מסתכלות עלי בריכוז.
"מה זאת אומרת?" שאלה מחפשת ולא מוצאת. היחס שלי למין האנושי באמת מצריך טיפול שורש. בתור התחלה אני מפסיק לדבר עליו. מ-עכ-שיו.
"אפשר לערוך משאל או הצבעה או משהו, אני יכול להסביר בפורום רחב יותר
את הרעיון שלי, ואפשר לנסות להריץ את זה"
מישהו בעל נטייה חזקה לנער מעצמו כל סממן ייחודי שאל אותי מה זו הלנה
משותפת.
בשנייה הבנתי שכל הסיפור התחרבש לי.
אני האיש הלא נכון במקום הלא נכון עם כל התשובות שאינן נכונות.
ברור. ארנון חתיכת מטומטם. אתה
כולך מרוכז בעצמך, לא העלית בדעתך שיש
יצורים אנושיים שלא יודעים מה זו הלנה משותפת.
חרטה עמוקה על כל המהלך. טעות טעות
טעות.
ctrl+z ctrl+z ctrl+z
ctrl+z ctrl+z. יאללה למזער נזקים. איך אני
מתאדה מכאן ומשאיר מעצמי את הזיכרון הקטן ביותר האפשרי. משהו שקוף בלי שוליים. מה שבטוח לא יקרה הוא שאתחיל בפועל להסביר לו
מה זה לינה משותפת ובכך אני רשמית עובר לצד הפתולוגי של המוזרות.
"הלנה משותפת באופן כללי, זה שהילדים ישנים בלילות בבתי ילדים לפי
גילאים" מבטים. תסביר עוד פעם אבל בבקשה תעשה שלא נבין. "בנפרד
מההורים".
נוצר שם שפל ברומטרי קטן, שנראה
לי מתאים לחלום בו בהקיץ על הקיוריוסיטי דוגם לאיטו קרקע מהמאדים בשעה זו ממש,
ומשדר למרכז נאס"א שביעות רצון עצמית. יעילות מפנקת.
"בכל אופן, אני חייב לזוז" שיקרתי, "אעביר לכם במייל מסמך
עם ההצעה שלי" שיקרתי.
מרוב הכרת תודה על כך שאני מסתלק ולוקח איתי את הנוכחות שלי, הם כמעט סלחו
לי. נראה לי.
בכל אופן, מישהו מהם סיפר ליפה על השיחה הקטנה הזו ויפה סיפרה לשחיינית,
ועכשיו מטבח והיא כועסת ובליעת המילים הארורה הזו בכל פעם שאני צריך לשקר או
להרגיש אשם על משהו.
"אני זורמת עם הקטע. בא נהיה
מטורפים גמורים לכמה דקות. התכוונת לזה ברצינות?"
אמרתי לה שכן. אמרתי לה "כן" ולא הסתכלתי עליה.
"אתה רוצה להסביר לי, או
לפחות לנסות להסביר לי מה עבר בראש שלך?"
אני לא מבין למה היא כל כך כועסת. "למה את כל כך כועסת? מה כבר
עשיתי?" מה שהתכוונתי, שהיא בטח מתבאסת מהקטע שירוץ במושב, שכולם יחשבו
שעף לי הקפיץ, ובמכולת אלי כבר יסתכל עליה עם האוזניים השעירות שלו ששמעו את כל
המכשפות המרוקאיות מדברות עלינו בתור.
ואז נזכרתי ששכחתי כמה אני אוהב אותה. ככה עם הסמרטוט ביד, עם כל האימהות והמעשיות
ונקודת הסקס אפיל שנרשמת לה בפלוס עם כל
שנה שעוברת. כי הבנתי שזו הייתה סתם מחשבה מטומטמת שלא קרתה באמת. היא יכולה למשוך לי את המעיים דרך הנחיר ולשרוק
את המנון בני עקיבא תוך כדי, אבל מה יגידו עליה ועלי אף פעם לא היה אכפת לה. על
הזין שלה כל האנשים. היא אולי שונאת אותי רוב הזמן, אבל כשהיא עושה את זה, זה רק היא ואני. לתמיד.
היא לא הייתה צריכה להגיד, ובאמת לא אמרה לי אתה יודע שמצידי המושב יכול
להישרף אתמול, אין לי כוח להוציא את המטף.
את הסמרטוט היא ממשיכה להחזיק
(לדעתי את אחד הילדים עשינו כשהיא מחזיקה את הסמרטוט הזה), אבל היא מתיישבת. קפצתי קצת מההתיישבות הזו.
"אני קצת כועסת. אני קצת כועסת כי היה לי נדמה שאם אתה לפתע מחליט
להשתגע, לפחות תשתף אותי"
"אני לא מבינה. אתה לא סיפרת לי ב23 השנים האחרונות כמה היה לך רע
בהלנה המשותפת? כל הסיוטים ולבכות לאינטרקום ושומרת הלילה המשופמת - זה היה או לא
היה?"
אמרתי לה בטח שהיה, ברור. מה את שואלת בכלל.
"אז מה זאת היציאה הזו? אתה
מנסה לעשות לעצמך חוויה מתקנת על חשבון הילדים?"
"נראה לך?" עכשיו אני מדבר. "זה בדיוק ההיפך". היא
אמרה שכדאי שאתחיל להסביר. אם היא הייתה
יכולה לעבור לישיבה ממצב של ישיבה היא הייתה עושה את זה עכשיו.
סיפרתי לה שהרעיון עלה אצלי בגלל גריסים או תפוחי אדמה.
היא לא מזיזה שריר, ומסתכלת בי. אני די בטוח שהזמן בחוץ ממשיך לחלוף.
גריסים או תפוחי אדמה. זאת קבוצה בפייסבוק. זה השם שלה.
"אוקי. אז הלכת למזכירות כדי להציע הלנה משותפת במושב בגלל
הפייסבוק"
"תראי" אמרתי לה "גריסים או תפוחי אדמה זאת קבוצה שפתח פלג תמיר לבני הקיבוץ מסעד. הוא התכוון
שזו תהיה קבוצה של כתיבה וכאלה. אבל הקבוצה
הלכה למקומות אחרים. מדברים שם על כל מיני
נושאים שקשורים בסעד, בקיבוץ וכאלה"
היא ביקשה ממני להמשיך להסביר.
היא שאלה מה אני לעזאזל עושה שם,
ואיפה אני מחביא את המזוודה שלי שנקרע לה הרוכסן מרוב שהיא מפוצצת.
אמרתי לה נכון. רוב הזמן באמת מגעיל אותי מה שהולך שם. פסטיבל זיכרונות
מומצאים. מסתבר שעד היום יש בן משק אחד
מתועד שהתחת שלו סבל שם 24/7, וקוראים לו ארנון. שאר החבר'ה
("חבר'ה"...שיט) מסתבר, בכלל
יושבים כל היום כאנשים המבוגרים שהם, וחולמים בהקיץ על דשאים סנדלים כלבים בלי
קולר גיוסים במילונים ואנשים עם שמות כמו פרוצ'קה, פיפקה, בבסי, שליימלה, קריפצ'י
והדג'ס.
"והיה שם פוסט שדיבר על ההלנה המשותפת. קראתי אותו כמה פעמים על כל 167 התגובות שהתלוו
אליו, והתחלתי לחשוב שאולי באמת אני הייתי זה שדפוק"
"מסתבר" המשכתי, "שאנשים מתגעגעים לתקופה ההיא. סיפורים על הדשא לפני השינה, משגעים את שומר
הלילה, משחקים מחבואים בבית ילדים עד חצות אחרי שההורים הולכים. היה להם טוב"
"לא יודע מה להגיד לך. אני זוכר שברחתי לחדר של ההורים כי הברירה שלי
הייתה בין אימה לזוועה. מסתבר שאנשים עפים
על הקטע של לברוח להורים ולהתחבא מהשומר.
היה להם כיף"
היא אמרה שהיא לא מבינה, מסויט או לא? מה אני מתכנן להפיל על הילדים?
"מה שאמרת עד עכשיו רק בלבל אותי יותר. תסביר לי"
אמרתי לה, שאני לא רוצה לשחזר את
הבעיות שלי על הילדים. התכוונתי למה
שאמרתי. זו חכמה נורא קטנה להיות אבא שלך
בשידור חוזר. את זה כולם עושים. אתה מקבל בבית ארגז מתכת עם כלי עבודה, בונה
איתו את החיים הרעועים שלך, ובבא הזמן
מעביר אותו לילד שלך. וואלה יופי.
"אני שומע אנשים" אמרתי לה, "מדברים על ההלנה המשותפת כעל
חוויה נהדרת. כיפית, מגבשת, ומה שאני
עושה, הוא למנוע מהילדים שלי את החוויה
הזו, כי לארנון איתיאל יצא עקום"
שתקנו קצת. נשמנו בצורה מסודרת כל
אחד בתורו.
"לא יודעת" היא אמרה, והבנתי שעברנו את המזכירות של רינתיה לפני
שני רמזורים. "אני לא בטוחה שאתה מאמין במה שאתה אומר. אני לא מבינה מה בכלל התחלת להתעסק בזה
פתאום"
התחלתי להתעסק בזה פתאום. לא.
הפתאום הוא שהחל להתעסק איתי. לחטט לי. אני יושב לילות, קורא את הפוסטים בקבוצה,
וכועס כועס כועס. שקרנים. חראים. למה אתה
לא מספר על הסטירות? על החרמות? איפה היה כל האושר שנשפך כאן מפוסט לפוסט? למה לא נשפכה עלי טיפה קטנה כשהייתי צריך אותה?
אני לוקח לעצמי חצי שנייה בשביל לחזור בתשובה ולהתפלל לאלוהים. כל מה
שמעניין אותי עכשיו, כל העולם שלי מרוכז עכשיו בבנזונה השמן המזדיין הזה שנדחק כמו תולעת ענקית דרך
הגרון שלי לכיוון העיניים. אל תצא אל תצא
אל תצא. אלוהים תשאיר אותו בפנים. אל תצא בבקשה אל תצא עכשיו החוצה אחרי כל השנים
הבטחת שאתה כבר מת. תישאר בבטן. אני אתאבד לכבודך אחר כך, אבל אל תצא עכשיו
החוצה בבקשה.
השחיינית יושבת מולי ויודעת לא לגעת בי עכשיו.
ברחתי לחדר של ההורים. פחדתי
מנחשים, מרעידות אדמה. מילדים שמרביצים. שנים של להפוך מזרונים.
כל מה שרציתי היה לחבק את
יפתח. את הגוף הלבן והקריר שלו, בלי טיפת
שומן.
אני שוכב במיטה ער ומחכה לו. בחוץ
תנשמת, ופנס רחוב לבן מלא בברחשים, ותכונה סודית. שוכב ער ומחכה לו.
ואז אני שומע את הרגליים הלבנות הקטנות והיחפות שלו רצות מהר מהר בצעדים
הקופצניים שלו על השביל עם האבנים החדות לכיוון הדלת.
הוא מרים את השמיכה ונכנס למיטה.
רטוב מממטרות ודשא דשא דשא דבוק לו לכפות הרגליים. נושם. מלוח.
דבר ראשון להתחמם. לחבק. דבר שגואה בי ונמס.
אבא ברחתי
אני יודע חמוד
אתה כועס?
מה פתאום מתוק שלי
אני יכול להישאר לישון איתך?
בטח שאתה יכול יפתח שלי
אבא
מה
לא תחזיר אותי לבית ילדים?
לא יפתח שלי, אני לא אחזיר אותך
לבית ילדים. אף פעם לא תחזור לשם יותר.
אדיר אדיר, תודה רבה...
השבמחקארנון כל הכבוד, מעולה, קראת את "היינו העתיד"? אורי קוצר
השבמחקארנון בן פורת
השבמחקכמצֻווה שאין אב מתקנא בבנו. כתיבתך מעולה, קולחת ומן הלב.סגנון חפשי-חפשי והוא כל היופי.
אבא
מגניב אמיתי. שובב אתה. למה אתה לא חולק את זה בגריסים? הכוונה של פלג הייתה בדיוק לזה.
השבמחק