רשומות
קולות
אני שומע קולות.
לפני שלושה שבועות אני יוצא מהשירותים, שוטף ידיים ו-"אתה
המשיח" (בחורה).
מהבהלה עף לי המיכל סבון על הרצפה ובערב תהיה סצנה. 10 דקות
עשיתי חיפוש בבית (שלושה וחצי חדרים) ולא מצאתי אף אחד. הבית ריק.
אני כבר לא ילד, כן? בדרך לפרוסטטה איזו בעיה קטנה של תפיסת
מציאות, שטויות. הכלתי.
כעבור יומיים עוד פעם. שירותים, סבון, ו-"אתה המשיח".
אותה הבחורה. פייר? פה הפסקתי לצחוק. כאילו, לחיי הקלישאה, אבל אני פאקן שומע
קולות.
עכשיו מה? ללכת לפסיכולוג ולהגיד לו שאני שומע קולות? אני
בדיחה. התחלה של בדיחה!
הכלתי.
שלושה ימים הפסקה. כבר חשבתי שמשהו טוב קרה. אבל מה שקרה היה די
עצוב.
בפעם השלישית, פשוט לא הגבתי.
אני מסבן ידיים. ההיא עם "אתה המשיח" שלה, ואני כלום.
אדיש מת. יענו, כניעה. נדפקה לי הקופסא ואני בסדר עם זה. מה שלומך? בסדר, עבודה,
סובל נורא מהחום, שומע קולות - איך אצלך?
ומאז - כל יום.
ההיא אולי התעצבנה, רצתה לגרור אותי לתגובה, אני באמת לא יודע.
אבל כל יום: "אתה המשיח אתה המשיח".
אתמול הייתה התפתחות בסיפור. האמת, לא משהו.
אני בשירותים בנוהל הרגיל. יוצא החוצה, מסבן ידיים. ויצא כך,
שלפני שההיא הספיקה לדבר, אני ממלמל: "אני יודע, אני המשיח".
ואז אני קולט את השחיינית מאחורי.
עם הערימה של הכביסה מהמייבש היא עוברת אותי. לא אמרה כלום,
בחיי.
אבל רק מהמבט שהיא תקעה בי אני כבר לא כל כך בטוח שאני באמת
המשיח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה